חזרה לעמוד הראשי | פסיקת בית המשפט העליון | בג"ץ 8210/14 ג'לאל מרוח סילאוי נ. בית הדין הארצי ל
קטגוריות: משפט פלילי

בג"ץ 8210/14 ג'לאל מרוח סילאוי נ. בית הדין הארצי ל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני:  

כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט צ' זילברטל

העותר:

ג'לאל מרוח סילאוי

נ  ג  ד

המשיבים:

1. בית הדין הארצי לעבודה

2. המוסד לביטוח לאומי, סניף נצרת

עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:

כ"ז בחשון התשע"ו (9.11.2015)

בשם העותר:

בשם המשיב 1:

בשם המשיב 2:

עו"ד אבי גולדבליט

לא מיוצג

עו"ד ארנה רוזן אמיר; עו"ד ליאת אופיר

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

           בפנינו עתירה למתן צו על תנאי כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 48063-09-13, בו נקבע כי אין להכיר באירוע בו נפגע העותר בדרכו לעבודה כתאונת עבודה. בדיון מיום 9.11.2015 הסכימה באת כוח המשיב 2 שהדיון בעתירה יתקיים כאילו ניתן בה צו על תנאי, וכפי שיפורט להלן, אציע לחברתי הנשיאה ולחברי השופט הנדל כי נקבל את העתירה ונעשה בה צו מוחלט.

          

           השאלה העומדת ביסוד העתירה היא, האם כאשר אדם נוהג במכוניתו בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי", יש להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה".

הרקע לעתירה

1.        העותר התגורר באילת, ועסק בעבודות שיפוצים במקומות שונים בעיר יחד עם אדם נוסף (להלן: עלא) ועם אחיו הצעיר (להלן: עבד), שאף התגורר עמו באותה דירה. בתקופה שקדמה ליום 10.5.2009 עבדו העותר ועלא בביצוע עבודות שיפוצים ב"מוטל אביב" באילת. העותר שכר מחסן לאחסון כלי עבודה וחומרים שונים, ולעתים נהג לפקוד את המחסן בדרכו לעבודתו לשם העמסת כלי העבודה והחומרים להם נזקק.

           בתקופה הרלוונטית פעל בעיר אילת קבלן שיפוצים נוסף (להלן: מרואן), אשר בדומה לעותר, החזיק ברכב מסוג טנדר איסוזו בגוון אפור-כסוף, וכמו העותר גם הוא התגורר בעבר בעיר נצרת. למרואן היה סכסוך כספי עם לקוחותיו, ובמהלך שנת 2009 הוצתו ליד ביתו של מרואן באילת מספר כלי רכב.

           בשעות הלילה שבין 9.5.2009 לבין 10.5.2009, הוצמד מטען חבלה אל תחתית הטנדר של העותר אשר חנה ליד ביתו. זהות מתקיני המטען והסיבה להצמדתו לרכב העותר אינה ידועה, אך ההערכה היא כי מדובר ב"טעות בזיהוי", והכוונה הייתה להצמיד את המטען אל הטנדר של מרואן. אין מחלוקת שהמטען לא הוצמד לרכבו של העותר בשל סכסוך אישי שלו.

           ביום 10.5.2009, בשעה 07:00 תכננו עבד והעותר לצאת לעבודתם ב"מוטל אביב". בשעה 07:03 טִלפן חברו של העותר אל העותר וביקש ממנו כי יבוא לעזור לו בתיקון תקלה במכוניתו. העותר הודיע לו שיגיע אליו תוך מספר דקות, ויצא מהבית כשהוא מעדכן את עבד שהוא יוצא לזמן מה ושבינתיים יכין קנקן קפה או תה.

           העותר יצא מביתו והחל בנסיעה בטנדר. לאחר כמה עשרות מטרים פוצץ מטען החבלה שהוצמד לטנדר. כתוצאה מהפיצוץ נפגע העותר באורח קשה, אושפז באשפוז שיקומי, והיה בלתי כשיר לעבודתו או לכל עבודה אחרת במשך תקופה העולה על התקופה המרבית לדמי פגיעה.

2.        בעקבות פציעתו, הגיש העותר תביעה נגד המשיב 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיב או המל"ל), לתשלום דמי פגיעה לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק) בגין תאונה שאירעה בדרכו לעבודה. ביום 17.7.2011 דחה פקיד תביעות נפגעי עבודה את תביעתו של העותר, מן הטעם שהתאונה אירעה תוך כדי נסיעה לסייע לחבר בענייניו האישיים ולא בדרך לעבודה, ועל כן אינה יכולה להיחשב כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי.

3.        כלפי החלטה זו של המל"ל הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי בנצרת (ב"ל (נצ') 44824-12-11), ובה טען כי התאונה התרחשה בעת שהיה בדרכו לעבודה ולא בדרכו לסייע לחבר בענייניו האישים כפי שנומק בהחלטת המל"ל. הוטעם, כי העותר נפגע לאחר שהחל לנסוע לעבר המחסן שבו אוחסנו כלי עבודה הדרושים לעבודתו במטרה להעביר את כלי העבודה אל שותפו שהמתין באתר עבודה סמוך. בכתב התביעה לא הכחיש העותר כי נעתר לבקשת חברו לסייע לו, עם זאת, טען כי תכנן לעצור תחילה במחסן, ורק לאחר מכן להמשיך לעזור לחברו.

פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה

4.        בבית הדין האזורי לעבודה התמקדו הצדדים בשאלה האם התאונה בה נפגע העותר אירעה כשהיה בדרכו לעבודה אם לאו. בפסק הדין מיום 19.8.2013 קבע בית הדין האזורי, כי לא ניתן לקבל את גרסתו של העותר לפיה היה בדרכו לעבודה. בית הדין ציין כי גרסת העותר בתצהיר שהגיש לבית הדין הייתה שונה מזו שמסר בעדותו, בעיקר בהתייחס לשאלה האם התכוון לנסוע לחברו במישרין על מנת לסייע לו בתיקון רכבו - כפי שעולה מהתצהיר, או שתכנן לנסוע אליו רק לאחר שיעבור במחסן וב"מוטל אביב" כפי שתיאר בעדותו. עוד צוין, כי גרסתו של העותר בעדות גם אינה מתיישבת עם גרסתו של החבר ועם גרסתו של עבד וכי היא אינה הגיונית. משכך, נקבע כי על אף שלעותר הייתה, ככל הנראה, "כוונה כללית" לצאת לעבודה באותו הבוקר, הוא עוד לא החל במימושה עובר לאירוע התאונה.

           נוכח האמור נקבע כי אין לראות את התאונה בה היה מעורב העותר כ"תאונת עבודה". עם זאת, בית הדין האזורי הבהיר, כי לו הייתה התאונה מתרחשת בעת שהיה העותר בדרכו לעבודה, היה ראוי להכיר בפגיעתו כתוצאה של תאונת עבודה, שכן המטען לא הוצמד לרכבו של העותר בשל יריבות אישית שהיה מעורב בה.

           כלפי פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה

5.        בפסק דינו מיום 30.7.2014, דחה בית הדין הארצי את ערעורו של העותר, אך הבהיר כי טעמיו שונים מאלו של בית הדין האזורי. נקבע, כי אין סתירה בין גרסת העותר בתצהירו לבין גרסתו בעדותו בבית הדין, שכן הן מהתצהיר והן מהעדות עולה כי העותר התכוון לנסוע מביתו למחסן הכלים ולאתר העבודה, ורק לאחר מכן לנסוע לסייע לחברו. משכך, נקבע בבית הדין הארצי, כי בעת התרחשות התאונה העותר אכן היה בדרכו מביתו לעבודה, ובכך הפך את קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי.

           עם זאת, בית הדין הארצי דחה את תביעת העותר מטעם אחר, בקבעו כי האירוע בו נפגע העותר אינו "תאונת עבודה" על-פי לשון החוק. הוסבר, כי על מנת שתאונה תוגדר כ"תאונת עבודה" עליה להיות קשורה בקשר סיבתי עם "סיכוני הדרך", ואילו האירוע בו נפגע העותר אינו עונה על הגדרה זו. בית הדין הארצי ציין כי כבר קבע בפסיקה קודמת שאין להכיר באירוע חבלני אשר כוון באופן ספציפי כלפי העובד - גם כאשר מדובר בטעות בזיהוי - כ"תאונת עבודה" (עב"ל 137/10 סיני נ' המוסד לביטוח לאומי (5.1.2011), (להלן: עניין סיני)).

           כלפי פסק הדין של בית הדין הארצי הוגשה העתירה דנא.

טענות הצדדים

6.        בעתירתו טוען העותר כי שגה בית הדין הארצי משדחה את ערעורו על סמך הנחת מוצא שגויה לפיה כוונת המפגעים הייתה לפגוע בו עקב "טעות בזיהוי". נטען, כי הנחה זו אינה נתמכת באף ראיה, שכן המפגעים מעולם לא נתפסו והנחה זו היא בגדר השערה גרידא. עוד נטען כי שגה בית הדין הארצי משלא אבחן את נסיבות המקרה דנא מנסיבות המקרה בעניין סיני, שכן בענייננו העותר נקלע - בעל כורחו - לאירוע של טרור פלילי עקב טעות בזיהוי הרכב, ואילו בעניין סיני הטעות נבעה מזהות בשמם של הנפגע ושל "היעד המקורי". בנוסף, הפנה העותר לשורה של פסקי דין בהם הוכרו כ"סיכוני דרך" גם אירועים פליליים שלא כוונו לנפגע ספציפי, כפי שלטענת העותר אירע גם בענייננו. לבסוף נטען, כי המקרה דנא מחייב את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק חרף כלל אי ההתערבות בפסקי דינם של בתי הדין לעבודה. בהקשר זה טען העותר כי ההתערבות נדרשת לשם תיקון טעות גלויה בפסק הדין של בית הדין הארצי, ולשם מניעת עיוות דין ועשיית צדק. העותר ציין כי המפגעים לא נתפסו מעולם וחברת הביטוח מתנערת מאחריות לפגיעותיו, ועל כן אין לו ממי להיפרע ולעת הזאת הוא נותר תלוי בחסדי אחרים. בהקשר זה יוער, כי לאחרונה דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר להכיר באירוע בו נפגע כ"תאונת דרכים" במובן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). ראו: ע"א 8238/14 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח (12.1.2016).

7.        בתגובתו לעתירה, טען המשיב כי דינה להידחות על הסף ולגופה. נטען כי התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה רק למקרים חריגים, ונסיבות המקרה הנדון אינן מצדיקות התערבות כאמור. המשיב הדגיש כי שתי ערכאות דחו את תביעת העותר בפסקי דין מנומקים שאינם מצדיקים התערבות של ערכאת ערעור, וקל וחומר שאינם מצדיקים התערבות של בית משפט זה. נטען, כי בפסק הדין של בית הדין הארצי לא נפלה טעות משפטית או עובדתית וכי לא נקבעה בו הלכה חדשה. לשיטת המשיב, בית הדין הארצי יישם את ההלכה הפסוקה החלה על מקרה כבענייננו, בקבעו כי התאונה בה נפגע העותר אינה תוצאה של "סיכוני הדרך", ומשכך, אין להכיר בה כ"תאונת עבודה".

           יצוין כי המחלוקת העובדתית בשאלה האם העותר היה בדרכו לעבודה (למחסן) או שהיה בדרכו לעזור לחברו בעת הפיצוץ לא התעוררה בפנינו, ועל-כן קביעות בית הדין הארצי בעניין זה, לפיהן העותר היה בדרכו לעבודה, ישמשו כהנחת מוצא לדיונינו.

דיון והכרעה

8.       בפתח הדברים, יש להתייחס לטענתו המקדמית של המשיב, לפיה יש לדחות את העתירה על הסף. אכן, ההלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, ויתערב רק במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית וכשההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986); בג"ץ 7309/07 בן צבי נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 3 (7.1.2008); בג"ץ 5287/09 שוקרון נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 3 והאסמכתאות שם (22.2.2011)). אמת מידה נוספת שנקבעה בפסיקה, המאפשרת התערבות, היא חשיבותה הציבורית-כללית של השאלה המשפטית והשלכות הרוחב שהיא מעוררת (ראו: בג"ץ 2209/13 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (25.11.2014)). בהקשר האחרון נזדמן לי להביע דעתי לאחרונה בבג"ץ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה (27.10.2015), כי גם במקרים בהם הסוגיה הנדונה היא בעלה השלכות רוחב וחשיבות כללית, יש להפעיל ריסון שיפוטי מקום בו מדובר בפסיקה ראשונית ותקדימית בשאלות רוחב בדיני העבודה, ובין היתר ציינתי את הדברים הבאים (בפסקה 2):

"בסוגיות המסורות לסמכותם של בתי הדין לעבודה אמור בית משפט זה לנהוג באיפוק, כמפורט לעיל, סבורני כי יש להמעיט, ככל הניתן, בקביעת הלכות בסוגיות שטרם עברו את 'כור ההיתוך' של בתי הדין לעבודה, לדרגותיהם השונות, שכן ראוי שפסיקת בית משפט זה תתבסס בראש ובראשונה על העמדות שגיבשו בתי הדין לעבודה, שלהם המומחיות המיוחדת והניסיון בתחום הנדון" (ההדגשה הוספה, צ"ז).

             אני סבור כי העתירה דנא אכן מעלה שאלה עקרונית שיש לה השלכות רוחב מעבר למקרה הפרטני של העותר, אשר לא זכתה, בנסיבותיה הייחודיות, להתייחסותו של בית משפט זה עד היום. עם זאת, בתי הדין לעבודה נתנו דעתם לשאלה שמעלה העתירה – בהקשרים שונים ובסיטואציות שונות, כפי שיפורט בהרחבה להלן – ולא ניתן לומר כי מדובר ב"שדה בור" שבתי הדין לעבודה טרם חרשו בו. השאלה שמעוררת העתירה שלפנינו היא נדבך נוסף בשרטוט גבולות ההכרה בתאונות המתרחשות שלא במהלך הרגיל של העבודה כתאונת עבודה, שבשל חשיבותה מצדיקה דיון בעתירה לגופה (ראו: בג"ץ 339/13 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (26.10.2014)). אקדים מסקנה לדיון ואציין כבר עתה כי לטעמי, המסקנה שיש לאמץ בעניין זה שונה מהמסקנה אליה הגיע בית הדין הארצי לעבודה, כמפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית

9.        נקודת המוצא החקיקתית לדיוננו מצויה בחוק הביטוח הלאומי. סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה [למבוטח] תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו". סעיף 80 לחוק שכותרתו "חזקת תאונת עבודה" מונה מקרים נוספים בהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79. לענייננו, רלוונטי סעיף 80(1) לחוק (בגלגולו הקודם – סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], התשכ"ח-1968) הקובע "חזקת תאונת עבודה" בנסיעה אל העבודה או ממנה כלהלן:

"חזקת תאונת עבודה

80.רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

(1)אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו" (ההדגשה הוספה).

           סעיפי החוק הנזכרים זכו לאורך השנים לפירוש גמיש בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, המתחשב בשינויי העתים ובתמורות שחלו באופיים של מקומות העבודה. כך, למשל, בהתייחס לפירושו של סעיף 80(1), צוינו בפסק הדין המנחה בדב"ע ל/0-10 דוידיאן נ' מוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 5, 8-7 (1970) (להלן: עניין דוידיאן) הדברים הבאים:

"מן המפורסמות הוא שחוק הפיצויים לעובדים האנגלי, והחוקים בארץ ישראל החל משנת 1927 ולאחר מכן בישראל בעניין 'פיצויים לעובדים', זכו מאז ומתמיד לפירוש דינמי שרק בזכותו יכלו החוקים לשרת שנים כה רבות את מטרתם, מבלי שיזדקקו חדשות לבקרים לתיקוני חוק, כדי לענות על צרכים חדשים המתחדשים. אין כל סיבה לכך שהדיבור 'תוך כדי נסיעה' ו'עקב נסיעה' לא יזכה אף הוא לפירוש דינמי, כפי שזכה לו הדיבור 'תוך כדי עבודה' ו'עקב עבודה'. במה דברים אמורים? במידה ואותו פירוש מתיישב עם מטרת החוק, הוא בא לקדמו ואינו מטשטש גבולות בין ענפי הביטחון הסוציאלי. לשון אחר, לא 'פירוש דווקני' יש ליתן לסעיף, כטענת בא כוח המוסד לביטוח לאומי, ולא פירוש מרחיב, כטענת בא-כוח המערער, אלא 'פירוש תכליתי', פירוש שיש בו להשיג את מטרת המחוקק ולפתור בעיות שהוא בא לפותרן, בעיות כפי שהן משתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, בבחינת מה היה כותב המחוקק בזמן ששאלת הפירוש עומדת בפני בית הדין" (ההדגשה הוספה, צ"ז).

          הקביעה לפיה יש לפרש את הסעיפים באופן גמיש ודינמי אִפשרה מתן מענה מתאים ורחב לשורה ארוכה של אירועים תאונתיים בהם נפגעו עובדים, והפסיקה הענפה העוסקת בסוגיה זו פיתחה מבחנים שונים והגדרות לשם אבחנה בין אירועים שיוכרו כתאונת עבודה לבין אירועים שלא יוכרו ככאלה. בפסקאות הבאות אבקש לסקור בקצרה את המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה. בשלב ראשון אעמוד על ההגדרות הכלליות שנועדו להבחין בין "תאונות עבודה" לבין "תאונות שאינן תאונות עבודה", ובהמשך אתמקד ביישום הגדרות אלה על מקרי פגיעה במבוטחים כתוצאה מפעולה עבריינית-פלילית. לבסוף, ולאחר שמפת הפסיקה תהיה פרושה בפנינו, יהיה ניתן לבחון את נסיבות המקרה הנדון ואת טענות הצדדים ולהכריע בשאלה שביסוד העתירה.

תאונת עבודה – תאונה הקשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך

10.     הפרשנות שניתנה לסעיף 80(1) לחוק בעניין דוידיאן הייתה, כי תאונת עבודה בהקשר של הסעיף היא כלהלן: "תאונה הקשורה קשר סיבתי עם סיכון הדרך ועם זמן הדרך. לשון אחר – תאונה שאירעה בזמן היותו של המבוטח בדרך, והתאונה היא מאלה שרגילים לראות כ'תאונת דרכים', בין שהקורבן הוא הולך רגל ובין שהקרבן הוא נוסע בכלי רכב או באחד מאמצעי התעבורה האחרים" (דוידיאן, בעמ' 10; ההדגשה הוספה). מדברים אלה עולה, כי הגדרת "תאונת עבודה" בעניין דוידיאן צומצמה לדל"ת אמותיה של "תאונת הדרכים" ככזו, ללא התייחסות קונקרטית לסוגי תאונות אחרים שעלולים לקרות לאדם בדרכו לעבודה.

בחלוף הזמן, הורחבה הגדרה זו, ובתב"ע (ת"א) מב/1085-0 שולמן נ' המוסד לביטוח לאומי (31.1.1985) (להלן: עניין שולמן) שניתן למעלה מעשור אחרי פסק הדין בעניין דוידיאן, קבע בית הדין - לאחר שסקר את הפסיקה הרלוונטית בנושא - כי "סיכוני דרך" אינם בבחינת רשימה סגורה, ומה שלא נחשב בעבר כסיכוני דרך יכול שייחשב ככזה כיום, ו"הכל לפי 'שינוי הזמנים והנסיבות', כאשר לנגד עיני השופט היושב בדין - ואשר אף בקרב עמו הוא יושב - ההנחיה, כי עליו ליתן להוראות סעיף 36(1) לחוק [סעיף 80(1) בנוסח דהיום – צ"ז] פירוש תכליתי ודינמי" (ההדגשה הוספה).

ואולם, על אף הניסיון להרחיב את גדרי הגדרתה של "תאונת עבודה" לפי סעיף 80(1), נמנעו בתי הדין מלהכיר בתאונות שונות שאירעו בדרכו של עובד לעבודתו כ"תאונת עבודה", ותביעות קמו ונפלו על חודן של אבחנות דקות ללא התווית קריטריונים מוגדרים. כך למשל, בדב"ע נג/66-0 גלולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 (1993) (להלן: עניין גלולה), נדון מקרה של תאונת עובדת שמעדה בתחום חלקתה הפרטית עת שיצאה לעבודה, ובית הדין דחה את תביעתה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, תוך קביעת עיקרון מנחה שהוא מעין "שכלול" ההגדרה שניתנה בעניין דוידיאן: "ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר" (שם, בעמ' 140).

במקביל, נקבע במספר פסקי דין של בתי הדין לעבודה, כי "סיכוני דרך" הם אותם סיכונים שהצד השווה שלהם הוא הפתאומיות, אי-צפיותם והעדר האפשרות לאתרם בזמן ובמקום. כמו כן נקבע, כי טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו של הסיכון או היותו סיכון נדיר. על סמך האמור נקבע, למשל, כי נפילה כתוצאה מהתקלות באדם בקרן רחוב או מכלבים שנקלו באדם במהלך ריצתם, מהווה "תאונת עבודה" (ראו סקירה של המקרים הנ"ל בדב"ע שם/ 0-63 המוסד לביטוח לאומי נ' שושנה בניטה, פד"ע יב 281, 285-284 (1981) (להלן: עניין בניטה)).

הרושם הוא, כי אף בחלוף למעלה מארבעה עשורים מאז פסק הדין בעניין דוידיאן, בחלק מפסקי הדין שבים בתי הדין לעבודה ומסתייעים בהגדרה שהותוותה באותו פסק דין על מנת לדחות תביעות להכרה בתאונות שונות כתאונות עבודה לפי סעיף 80(1) לחוק, כבמקרה שלפנינו. עם זאת, לא פעם נמצא פסק דין של בתי הדין לעבודה בו נקט בית הדין בפירוש תכליתי ודינמי על מנת להכיר בתאונה כתאונת עבודה גם במקרים גבוליים אשר סוטים מהמבחן הצר שנקבע בעניין דוידיאן. על רקע האמור, נראה כי שתי "ההנחיות" - הסותרות במידה מסוימת - המופיעות בעניין דוידיאן, להפעיל פרשנות דינמית וגמישה מחד גיסא, אך להכיר בתאונות דרכים בלבד כתאונות עבודה מאידך גיסא, הובילו לפסיקה מגוונת אשר לעתים מרחיבה את אפשרות ההכרה בתאונה כ"תאונת עבודה", ולעתים מצמצמת אותה.

מכל מקום, גם נוכח הפסיקה המגוונת בסוגיה זו, ניתן להצביע על שני עקרונות מנחים ומקובלים: העיקרון הראשון הוא כי תאונה שאירעה לעובד בדרך לעבודתו תוכר כתאונת עבודה רק כאשר היא נובעת מ"סיכוני הדרך". העיקרון השני עוסק בהגדרת "סיכון דרך", ולפיה מאפייניו של "סיכון דרך" ייקבעו בהתאם לרוח הזמן ולנסיבות המשתנות, והם כוללים יסוד של פתאומיות ואי-צפיות.

          לאחר שעמדנו על העקרונות הכלליים הנוגעים להכרה בתאונה כ"תאונת עבודה", נמקד מבטנו בשאלה, האם תקיפת אדם על רקע פלילי, כשהוא בדרכו לעבודה, תחשב כ"סיכון דרך", כך שהתקיפה תוכר כ"תאונת עבודה". שאלה זו נדונה בפסיקה במספר הזדמנויות, וגם בעניינה ניתן לאתר עקרונות מנחים עליהם אעמוד להלן.

פגיעה בגין מעשה פלילי – האם תוכר כ"תאונת עבודה"?

11.     שאלת ההכרה בפגיעה בגין מעשה פלילי כתאונת עבודה נדונה בבתי הדין לעבודה כבר לפני עשרות שנים. מקרה מפורסם שנדון בבית הדין עסק בתביעת אלמנתו של ד"ר ישראל קסטנר ז"ל שנרצח בדרכו מהעבודה לביתו, להכיר ברצח כתאונת עבודה. באותה פרשה דחה בית הדין את התביעה מן הטעם שהמנוח מצא את מותו מטעמים שאינם קשורים לעבודתו או להיותו בדרכו מהעבודה, ושרוצחיו רצו לפגוע בו לא רק מפני שהיה בדרכו מהעבודה (ראו: עב"ל 54/61 קסטנר נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ז 61; בג"ץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4) 837, 849-846 (1994) (להלן: עניין זילברשטיין)).

במקרים נוספים, התקפות על רקע פלילי לא הוכרו בדרך כלל כתאונות עבודה, משלא נמצאו כמתאימות להגדרה של "סיכון דרך". כך, למשל, נדחתה תביעה להכרה של עובד שהותקף על ידי שיכור בשעה חמש בבוקר בעת שיצא מהעבודה, וכן נדחתה תביעה של עובדת סוציאלית שהותקפה בדרכה לצורך תפקידה על ידי אדם ששדד ממנה את ארנקה (ראו דוגמאות נוספות וסקירת הפסיקה בנושא בב"ל (ת"א) 5551/02 אביעם נ' המוסד לביטוח לאומי (20.9.2004), בפסקה 16). גם בעניין דוידיאן שהוזכר לעיל, דחה בית הדין תביעתו של עובד ששב לביתו בשעת לילה מאוחרת והותקף על ידי פלוני בחדר מדרגות של ביתו, מהטעם שאין לכלול במסגרת "סיכוני דרך" מקרה בו אדם הותקף על ידי אלמוני בחדר מדרגות בביתו המצוי במרכזה של עיר.

12.     ואולם, גם ביחס לשאלה הממוקדת העוסקת בפגיעות על רקע פלילי, הפסיקה אינה חד-משמעית, ובמקרים אחרים, התקפות על רקע פלילי בדרך לעבודה או ממנה הוכרו כתאונות עבודה. כך למשל, בעניין בניטה אימץ בית הדין את "מבחן האלמלא" אשר הרחיב מאוד את קשת המקרים בהם יוכרו פגיעות שהתרחשו בדרך לעבודה או ממנה כתאונת עבודה. באותו מקרה היה מדובר בעובד מאפיה ביפו שבעת נסיעתו על אופניו למאפיה בשעת לילה מאוחרת מצא את מותו עת שנקלע ל"מלחמת כנופיות" בסמוך לפרדס דרכו נסע לעבודה. השאלה שנדונה בפסק הדין הייתה האם האירוע בו מצא את מותו הוא בבחינת "סיכון דרך". בית הדין הארצי לעבודה ענה על שאלה זו בחיוב, תוך שהוא מנמק את קביעתו בנימוק ש"אלמלא החובה להגיע ממעונו לעבודה ... לא היה המנוח מזדמן, אותה עת, בקרבת המקום בו בוצע הפשע ... נגיעתו היחידה לעניין הייתה שאתרע מזלו והוא נקרה למקום בשעת מעשה, והדבר הביא לחיסולו, בין שנתקלו בו באקראי ובין שראהו עובד וחשדו ששימש עד ראייה" (עניין בניטה, עמ' 285).

אמנם, בעניין זילברשטיין הובהר כי מבחן ה"אלמלא" סויג בהמשך הדרך בפסקי דין של בתי הדין לעבודה מן הטעם שהוא מרחיב יתר על המידה (שם, בעמ' 484). עם זאת, השופט מ' חשין בדעת מיעוט בעניין זילברשטיין סבר, כי זה המבחן המועיל ביותר שראוי ליישמו (לרבות לעניין פרשנות סעיף 79 לחוק) ולו כתחנת מוצא לבחינה ולדיון (שם, בעמ' 860-858). כמו כן, ניכר כי לא נס ליחה של הלכת בניטה, ובתי הדין לעבודה עדיין עושים שימוש במבחן ה"אלמלא" כמקור להכרה בפגיעה של עובד בדרכו לעבודה וממנה כתאונת עבודה, גם לעניין פגיעה בעקבות תקרית פלילית. כך למשל: בב"ל (ת"א) 4160/06 בוהארון נ' המוסד לביטוח לאומי (1.9.2008) בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעת עובד שנורה עת שנסע מהעבודה לביתו על ידי אלמוני מכוח אותו מבחן הקובע כי אלמלא הצורך הנובע מהעבודה, העובד לא היה מצוי במקום שבו נפגע. במקרה אחר, שנדון בב"ל (ב"ש) 2730/06 ארביב נ' המוסד לביטוח לאומי (3.4.2008) (להלן: עניין ארביב), עובד חדר-כושר נפגע שעה שיצא מעבודתו מירי שהתבצע לעברו על ידי רעול פנים. בית הדין ציין באותו מקרה כי ככל שאדם נקלע בדרכו מהעבודה, באופן אקראי, לאירוע כגון ירי, והוא נפגע בו, האירוע יוכר כתאונת עבודה. נקבע, כי בהעדר קביעה פוזיטיבית כי הירי בוצע באופן מכוון לעבר הנפגע, יש להפעיל את החוק לטובת המבוטח ועל כן המקרה הוכר כתאונת עבודה. בב"ל (ת"א) 3343/07 קוך נ' המוסד לביטוח לאומי (25.5.2008) קבע בית הדין כי פגיעה באדם שישב ברכבו בדרכו מהעבודה על ידי אלמונים שירו לעברו היא "תאונת עבודה" אך ורק בשל העובדה שהיה במקום ובזמן בו אירע אירוע הירי בדרכו מהעבודה. בב"ל (ת"א) 3150/02 אמנון נ' המוסד לביטוח לאומי (23.1.2007) נדון מקרה של מאבטח מועדון שנפגע ממטען חבלה שהוטמן ברכבו בדרכו לעבודה, ונקבע כי מדובר ב"תאונת עבודה", בין היתר בהסתמך על "מבחן האלמלא", ומאחר שלא נשללה האפשרות כי אירוע הפגיעה אירע על רקע שאינו אישי. במקרה נוסף נקבע שהטמנת מטען נפץ במכונית יכולה להוות חלק מסיכוני הדרך (עניין שולמן).

13.     על אף הנכונות להרחיב את הגדרת המונח "סיכון דרך" כך שתכלול פגיעות שונות על רקע פלילי בדרכו של עובד לעבודה, אין חולק כי הגדרה זו אינה כוללת פגיעה בעובד שכוונה אליו במכוון, באופן אישי, בתור מי שהינו. כך גם אם הפגיעה התרחשה במקום עבודתו ובמהלכה, ולא רק בדרכו של העובד לעבודה או ממנה (ראו, לדוגמה, עניין ארביב בפסקאות 14-13).

ואמנם, מקרים שבהם הוכח כי המעשה נעשה במכוון כלפי העובד, או שלא באופן אקראי עד שלא ניתן לסווגו כ"סיכון דרך", לא הוכרו כתאונות עבודה. כך למשל, בעניין זילברשטיין המוזכר לעיל, נדון מקרה של חטיפה והרג של מעסיק על ידי עובדו שעה שהמעסיק נהג ברכבו בדרך לעבודה, ובית משפט זה (בדעת רוב) קבע כי אין המדובר בתאונה שאירעה עקב סיכוני דרך מקובלים (שם, בעמ' 851-850). בעניין שנדון בבד"ע מח/0-222 בצלאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 401 (1989) נקבע כי שוד שנעשה בפתח ביתו של העובד עת שחזר מעבודתו אינו מהווה "תאונת עבודה" מאחר שלא מדובר בחלק מסיכוני הדרך על אף שהתקיפה אירעה בדרכו מהעבודה. באותו עניין אבחן בית הדין בין המקרה הנדון לזה שנדון בעניין בניטה וקבע, כי "המנוח בניטה לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, בעוד שהמערער שלפנינו נפצע מפני שארבו לו וחמדו את רכושו שהיה, לדעת הפוגע, בכספת שבביתו" (ההדגשה הוספה). במקרה אחר נדחתה תביעה של אדם שהותקף על ידי שכנו עת שיצא לעבודתו בשל סכסוך שכנים, כתאונת עבודה בנימוק ש"התובע לא נפגע בשל כך שהזדמן באקראי, במהלך דרכו מהעבודה, למקום בו התרחשה פורענות" (ב"ל (ת"א) 4857/02 הרשיש נ' המוסד לביטוח לאומי (6.3.2006)). כך גם במקרים בהם לא נמצא התוקף והתיק המשטרתי נסגר מהיעדר ראיות, ככל שהיה בידי בית הדין די ראיות על מנת לקבוע כי מדובר בתקיפה מכוונת כלפי העובד, אירוע התקיפה לא הוכר כ"תאונת עבודה" (ב"ל (ב"ש) 30154-02-11 נסאסרה נ' המוסד לביטוח לאומי (16.5.2013)).

14.     סיכום ביניים: כאמור לעיל, על מנת שתאונה תיחשב כ"תאונת עבודה", יש להוכיח כי היא נבעה מ"סיכון דרך". "סיכוני הדרך", על-פי הפסיקה, מאופיינים בפתאומיותם ובאי-היכולת לצפותם. באשר לפגיעות על רקע פלילי, קיימת פסיקה עניפה המכירה בתקיפות שנעשו על רקע כ"סיכוני דרך", אך רק ככל שהן לא כוונו כלפי הנפגע המסוים "בתור מי שהינו".

על רקע האמור, יש לבחון את השאלה שמעלה העתירה דנא: מה הדין במקרה בו נפגע אדם בדרכו לעבודה כתוצאה מהטמנת מטען חבלה ברכבו בשל "טעות בזיהוי" עקב דמיון במאפיינים בין הנפגע לבין היעד המקורי? במילים אחרות – האם במקרה של טעות בזיהוי היעד המבוקש נפגם אלמנט הפתאומיות הנדרש לצורך סיווג התאונה כ"סיכון דרך", או שמא העובדה שהתקיפה יועדה אל אדם אחר, שאינו הנפגע, עונה על דרישה זו, ומאפשרת הכרה בפגיעה כתאונת עבודה? בכך אעסוק להלן.

פגיעה על רקע פלילי בשל "טעות בזיהוי" – האם תוכר כ"תאונת עבודה"?

15.     הפסיקה אותה סקרתי לעיל דנה בשני סוגים של מקרים: במקרים מסוג אחד דובר בתקיפה פלילית אקראית, שלא כוונה לאדם ספציפי, בהם המבוטח נפגע כיוון שנקלע לאירוע אלים ללא קשר למאפייניו הייחודיים. במקרים אלו, הוכרה התקיפה כנובעת מ"סיכון דרך", ולכן כ"תאונת עבודה". במקרים מסוג שני שנסקרו לעיל, התקיפה כוּונה כלפי המבוטח בשל מאפייניו האישיים, בשל "היותו הוא". במקרים אלו, התקיפה לא הוכרה כחלק מ"סיכוני הדרך" ולכן לא הוכרה כ"תאונת עבודה". לעומת שני סוגי המקרים האלו, בענייננו מדובר במקרה "גבולי", בגדרו התשובה לשאלה, האם התקיפה הייתה חלק מ"סיכוני הדרך", מצויה בתחום האפור. משכך, עלינו לבחון האם תקיפה פלילית של אדם בשל "טעות בזיהוי", דומה יותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי, או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו.

16.     בטרם אפנה לבחון את עמדת הפסיקה בבתי הדין לעבודה בעניין זה, אעיר כי שאלה דומה נדונה ביחס להכרה בפגיעה עקב "טעות בזיהוי" כתאונת דרכים. דיון זה, המקביל לסוגיה המונחת לפתחנו (בשינויים המתחייבים), יכול להועיל בהמשך דרכנו בבירור השיקולים אותם יש להביא בחשבון, ועל-כן אעמוד על עיקרי הדברים בקצרה.

בשונה מההגדרה הסטטוטורית של "תאונת עבודה", חוק הפיצויים קובע בסעיף 1 סיפא כי: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם ... " (ההדגשה הוספה, צ"ז). כלומר, בשונה מהגדרת "תאונת עבודה" המופיעה בחוק, חוק הפיצויים מגדיר "חזקה ממעטת", המוציאה מגדר תחולתו מעשים שנעשו בכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם. על רקע האמור, נדונו בפסיקה ובספרות שאלות פרשניות העוסקות ב"טיב הכוונה", ובהן, השאלה האם חוק הפיצויים יחול על ניזוק שנפגע בעת שימוש ברכב מנועי כתוצאה ממעשה מכוון של אדם אשר טעה בזיהויו של היעד המקורי. הדעות ביחס לשאלה זו אינן אחידות, אך הזרם המרכזי בספרות ובפסיקה נוטה להחיל את חוק הפיצויים גם על נפגע "תמים" שנפגע בשל "טעות בזיהוי", וזאת למרות החזקה הממעטת. עמדה כזו מבטא א' ריבלין בספרו:

" ... לעניין סעיף 1 לחוק הפיצויים – אין לגרוס קיומה של 'כוונה מועברת'. כך, למשל, כאשר א' מתכוון לפגוע ב-ג', הוא מכוון פגיעתו אל ב' מחמת שהוא סובר, בטעות, כי ב' אינו אלא ג' – ופוגע בו, על ידי גרימת 'תאונה'. לאמור, נפגע האדם שא' כיוון אליו אך לא נתכוון לו. כיוון שאין לגרוס קיומה של 'כוונה מועברת', יש לקבוע כי המעשה לא כוון ל'אותו אדם', ולפיכך אינו יוצא מכלל תאונת דרכים. ב' יבוא, אפוא, בגדר 'נפגע' הזכאי לפיצויים מכוח החוק" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 336-335 (מהדורה 4, 2011)).

          עמדה אחרת באה לידי ביטוי באמרת-אגב בחוות דעתו של השופט ת' אור בע"א 2199/99 עיזבון המנוח לזר נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938 (להלן: עניין לזר), אשר על עיקריה עמד י' אנגלרד בספרו:

"אך מה הדין כאשר המזיק טעה בזהותו של הנפגע, או מסיבה אחרת פגע באדם שלא התכוון אליו? ... האם כל המקרים האלה נתפסים על ידי החזקה הממעטת? שאלה זו הועלתה בפרשת לזר, אך לא הוכרעה סופית. עם זאת, דעתו של השופט אור נוטה לכך כי גם במקרה שצד שלישי נפגע, במקום או בנוסף לנפגע המכוון, חלה החזקה הממעטת ... השופט אור גורס כי לפי לשון החוק אין נדרש שהנזק שאירע כתוצאה מהמעשה המכוון פגע בפועל בקורבן המיועד. די בכך שמחולל התאונה התכוון לגרום לו נזק. יתרה מזו, סיווג האירוע כתאונת דרכים בהסתמך על תוצאות המעשה המכוון הוא סיווג בעייתי, שכן אין זה ברור איזה רציונל הוא אמור לשרת. על כן נראה לו כי ראוי לתחום את תחולת החזקה הממעטת לפי עצם התחרשותו של המעשה המכוון, ולא על פי תוצאותיו ... לעומתו, מעירה השופטת ט' שטרסברג-כהן כי במקרים של טעות בזיהוי ושל פגיעה בצד שלישי לא מתקיים רכיב הכוונה במי שנפגע בפועל אלא רק בפוגע, 'וייתכן שבהיעדר רכיב זה יש מקום לטענה שנפגעים כאלה אינם כלולים בחזקה הממעטת'.

על אף נימוקיו כבדי המשקל של השופט אור, דעתנו עדיין נוטה לטובת תחולת החוק למען נפגעים בלתי מכוונים" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 93-92 (2013)). 

         

17.     מהאמור עולה כי חרף החזקה הממעטת המופיעה בהגדרה הסטטוטורית של המונח "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, קיימת נטייה מצד מלומדים להוציא מגדר התיבות "מעשה שנעשה במכוון" מקרים בהם חלה "טעות בזיהוי", וזאת, על אף שהייתה כוונה לפגוע באדם מסוים (אשר לא מומשה בסופו של דבר). שאלה זו לא הוכרעה אמנם באופן מחייב, אך מהעמדות המובאות לעיל, ניתן להסיק כי קיים קושי ממשי להוציא נפגע תמים מגדרי תחולת החוק, רק משום שלמזיק הייתה כוונה לפגוע באדם אחר והוא טעה בזיהויו. להשלמת התמונה יודגש, כי דחיית תביעתו של העותר על-פי חוק הפיצויים לא נבעה מכך שהפגיעה היתה מכוונת, אלא מטעמים אחרים, לפיהם הרכב היה אך "זירה" לאירוע ולא התקיים קשר סיבתי כנדרש בין פיצוץ המטען לבין השימוש ברכב.

          סבורני כי נוכח הדמיון בין התכליות העומדות בבסיס סעיפי החוק השונים (סעיף 1 לחוק הפיצויים וסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי), יש מקום ללמוד מהעמדות שהובאו לעיל גם לענייננו. תכלית החזקה הממעטת המופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים היא להוציא מגדר חוק הפיצויים סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה (רע"א 9706/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן נח (2.2.2009) פסקה 8). בדומה, כאמור, תכליתו של סעיף 80(1) היא להעניק הגנה למבוטחים מפני "סיכוני הדרך" הרגילים. תכליות דומות אלה, מצדיקות, לטעמי, התחשבות בדיון המקביל לדיוננו הנוגע להכרה בתאונה שנבעה מ"טעות בזיהוי" כ"תאונת דרכים".

מצוידים בתובנות אלה, נוכל עתה לפנות ולבחון את פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לשאלה המתעוררת בעתירה דנא. האם יש להכיר בפגיעה שאירעה בדרך לעבודה כתוצאה "מטעות בזיהוי" כ"תאונת עבודה"?

18.     למיטב השגתי, בית הדין לעבודה דן עד היום במקרה יחיד נוסף הדומה לנסיבות המקרה שבפנינו, בעניין סיני המוזכר לעיל. באותו מקרה, נפגע אדם בדרכו לעבודה מירי שבוצע לעברו בשל "טעות בזיהוי" על ידי מתנקש שנתפס על ידי המשטרה. לפי הודאת היורה במשטרה, היו ליורה ספקות מסוימים אם הנפגע הוא היעד הנכון מבחינתו, אולם מספר פרטי זיהוי (צליעה, חבישת כיפה וכיו"ב) שכנעו אותו כי זהו היעד (מה שהתברר בדיעבד, כאמור, כטעות). באותו מקרה נטען בבית הדין האזורי כי הירי בוצע עקב עבודתו של הנפגע, שכן פרטי הזיהוי שעל פיהם זוהה הנפגע היו קשורים לעבודתו. טענה זו נדחתה ונקבע כי לא הוכחה זיקה בין עבודת הנפגע לירי. בהמשך דן בית הדין בשאלה האם מדובר בחלק מסיכוני הדרך, ונקבע כי פגיעה מירי במסגרת "חיסול חשבונות" בין עבריינים תוכר כסיכון דרך רק כאשר הנפגע נקלע למקום באופן אקראי, ואולם באותו מקרה הנפגע לא נורה עקב הימצאות אקראית בסביבת אירוע הירי, אלא היורה התכוון לירות בנפגע עצמו מאחר שסבר כי הוא היעד לחיסול. לפיכך – כלשונו של בית הדין – "העובדה שהתובע נורה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש במקום אחר ובשעה אחרת, על פי החלטתו של היורה" (ב"ל (ת"א) 4301/08 סיני נ' המוסד לביטוח לאומי (25.1.2010)).

19.     דעת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה (מפי כב' השופט ע' רבינוביץ') דחתה את ערעורו של סיני ובהתייחס לשאלה האם מדובר ב"סיכון בדרך", אובחן המקרה של סיני מהמקרה הנדון בעניין בניטה, שם הפגיעה בעובד הייתה תוך שעבר במקום באופן אקראי ואילו סיני נפגע מהירי "בתור מי שהינו", חרף העובדה שהסתבר בסופו של יום כי מדובר בטעות בזיהוי. באשר לנושא ה"טעות בזיהוי" קבע בית הדין כי:

 

"העובדה כי בסופו של יום התברר, כי המדובר בטעות בזיהוי אינה שוקלת בבואנו לבחון את השאלה, האם האירוע הוא בגדר "תאונת עבודה", ראשית משום שכאמור הייתה במקרה זה כוונת מכוון לפגוע במישהו מסוים. הטעות בזיהוי, אינה גורעת מהעיקר כלומר, שהכוונה הייתה ונשארה לפגוע באדם מסויים, ואין מדובר בפגיעה אקראית כתוצאה מסיכוני הדרך. שנית, כפי שפסק בית הדין האזורי, הטעות בזיהוי לא נגרמה כתוצאה מסממנים שאפיינו את עבודתו של המערער" (ההדגשה הוספה; עניין סיני, בפסקה 15 לפסק דינו של השופט רבינוביץ').

20.     דעת המיעוט בפסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה (מפי נציג המעבידים, מר מיכה יינון) סברה כי יש לראות במקרה של סיני כ"תאונת עבודה", מאחר שהמבחן צריך להיות מבחן התוצאה האובייקטיבי ולא מבחן כוונתו של היורה. וכך נאמר בדעת המיעוט:

"לעניות דעתי, אין להשלים עם תוצאה משפטית, לפיה קם אדם בבוקר לעבודת יומו ובדרך לעבודה הוא נורה ע"י מתנקש ש'טעה' בזיהויו והמוסד יפטור עצמו מחובת הביטוח וההכרה במערער כקרבן של 'תאונת עבודה' בטענה שהוא אינו 'עובר אורח אקראי'. ועוד, כי המקרה אינו מתאים למה שמכונה 'סיכוני דרך', וזאת במדינה שבה נתרבו הרוצחים והיורים ומלחמות כנופיות הפשע מתנהלות בראש חוצות. קבע ביה"ד האזורי: 'במקרה הנדון, התובע לא נפגע עקב היותו בסביבת אירוע ירי בדרכו לעבודה, דהיינו, כתוצאה מ'סיכוני דרך' אלא היורה התכוון לירות בתובע עצמו, כאשר סבר, כי התובע הוא היעד לחיסול ע"פ הוראות מפעילו. לפיכך, העובדה שהתובע נורה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש במקום אחר, ובשעה אחרת על פי החלטתו של היורה'.

הבחנה זאת של ביה"ד האזורי, עם כל הכבוד, אינה נראית לי. לטעמי, יש להרחיב את מבחן 'עובר האורח האקראי' גם למקרה שלנו שהרי 'טעות בזיהוי' הוא מקרה נדיר וגבולי. לדעתי, המבחן צריך להיות מבחן התוצאה האובייקטיבי והמציאות ולא מבחן כוונתו של היורה - פושע. ולו רק מפני 'תיקון העולם' הייתי מקבל את הערעור" (ההדגשה הוספה).

במאמר מוסגר יצוין כי גם השופט רבינוביץ', בהתייחס לפסק דינו של מר יינון, היה שותף ל"חוסר האונים החקיקתי", אך סבר כי אין דרך משפטית להגיע לתוצאה אליה כיוון מר יינון, ולכן סבר כי יש לדחות את הערעור (פסקה 17 לפסק דינו).

אף אני מוצא טעם רב בדעת המיעוט של מר יינון בפסק הדין בעניין סיני, וגם לטעמי יש להרחיב את המבחן לקיומו של סיכון בדרך גם למקרים של "טעות בזיהוי". אך בניגוד לעמדתו של השופט רבינוביץ', אני סבור כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם הדין, וניתן להגיע לתוצאה זו בדרך של פרשנות תכליתית של חוק הביטוח הלאומי והמבחנים הקבועים בפסיקה. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם עמדותיהם של המלומדים י' אנגלרד ו-א' ריבלין ושל השופטת ט' שטרסברג-כהן כפי שבאו לידי ביטוי בדיון המקביל העוסק בהכרה של תאונה עקב "טעות בזיהוי" כ"תאונת דרכים".

21.     חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי בעיקרו העוסק בביטחון סוציאלי של אזרחי המדינה בכלל ושל ציבור העובדים בפרט. כידוע, פרשנות דבר חקיקה העוסק בביטחון סוציאלי מחייבת שימת לב מיוחדת למטרות וליעדים הסוציאליים שנועד לקדם, ומשכך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי ככל שיש ספק בנוגע לפרשנותו, יש לפרשו לטובת המבוטח (ראו בעניין פלונית בפסקה 6 והאסמכתאות שם). אמנם, יש ליתן את הדעת כי סעיף 80(1) לחוק מהווה "חריג" המרחיב את הביטוח גם כלפי סיכונים שאינם "סיכוני עבודה" במובהק, ומשכך הפרשנות אינה יכולה להיות מרחיבה מדי (ראו בעניין גלולה, בעמ' 137). עם זאת, דומה כי לאורך השנים ביכרו בתי הדין את הפרשנות המרחיבה של סעיף 80(1) בהקשרים שונים על פני פרשנות מצמצמת המותירה את העובד חסר זכויות, וכבר הורה השופט ש' לוין בעניין זילברשטיין (בעמ' 852), כי את החוק יש לפרש "ברוחב לב ולא בצרות עין, בנדיבות ולא ביד קפוצה". כל זאת, כמובן, בכפוף לגבולות הסבירות, וזהירות יתר בכל הנוגע להשלכות הרוחב שבפרשנות המרחיבה, לרבות בעניין שמירת המסגרת התקציבית של הביטוח הלאומי שגם היא מהווה שיקול מבין כלל השיקולים (עניין פלונית, בפסקה 6; עניין זילברשטיין בעמ' 863).

22.     כפי שנוכחנו לראות, בתי הדין לעבודה הרחיבו במהלך השנים את מגוון המקרים הנכללים בגדרו של "סיכון בדרך", ודי בכך שנציין כי בעבר פעולות פליליות כגון תקיפה ושוד לא הוכרו כתאונות עבודה והיום הן מוכרות ככאלה, בהתאם לנסיבות. "סיכוני דרך", על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, הם סיכונים המתאפיינים בפתאומיות ובאי-צפיות. בהמשך, ובהתאם לאבחנה בין תקיפה פלילית אקראית לבין תקיפה פלילית המכוונת כלפי המבוטח, הוטעם כי "סיכון דרך" ייחשב ככזה ככל שהוא "כללי", היינו, עלול להיקרא בדרכו של כל אדם בדרכו לעבודה. זו גם תכלית החוק, אשר נועדה להגן מפני הסיכונים הכרוכים ביציאתו של האדם העובד בדרכו למקום עבודתו.

23.     לאחר בחינת טענות הצדדים, ועל רקע סקירת הפסיקה שהובאה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי הסיכון של פגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" עונה על המאפיינים של "סיכון דרך", ומשום כך, יש להכיר באירוע בו נפגע העותר כ"תאונת עבודה".

          ראשית, אין כל ספק שיציאתו של העותר לדרכו בבוקרו של יום האירוע לא לוותה בציפייה או בחשש כלשהו מפני פגיעה בו. כאמור, העותר לא היה צד לסכסוך כלשהו, וכל "חטאו" נבע מדמיון מסוים שהתקיים בין מאפיינים אחדים שלו לבין מאפייניו של אדם אחר שלא הכיר. משכך, ברור כי פיצוץ המטען היה - מבחינת העותר - אירוע פתאומי ובלתי צפוי, בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך". יודגש, כי לעותר לא הייתה יכולת לשלוט בסיכון זה, להקטינו או להימנע ממנו, וזאת בניגוד למקרה בו אדם הותקף "בתור מי שהינו". כך למשל, במקרה בו נשדד מאדם פריט בעל ערך שהוא נושא עמו והוא נפגע במהלך השוד, או במקרה בו אדם מותקף בשל סכסוך אישי שהיה מעורב בו, קיימת מידה מסוימת של שליטה מצד הנפגעים באירוע, או לכל הפחות מודעות לסיכונים אלה הנובעים מ"מי שהינם". לעומת זאת, במקרה של פגיעה בשל "טעות בזיהוי", לנפגע לא קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנעו או לשלוט בו.

          בהקשר זה, ובמאמר מוסגר, אעיר כי המקרה שלפנינו אינו התרחיש היחיד שעשוי לעורר את שאלת סיווג התאונה כ"תאונת עבודה". שאלה אחרת היכולה להתעורר היא מה הדין במקרה בו אדם המקורב ל"יעד מבוקש" - לשם הדוגמא נניח כי המדובר בנהגו של איש הנטוע בעולם הפשע, ואשר כבר היה יעד לניסיונות חיסול בעבר - נמצא ברכב ממולכד כשהוא בעבודתו ממש (הוא הרי הנהג של האדם בו ניסו לפגוע). האם במקרה כזה, כשברור שהפוגעים לא התכוונו לפגוע בנהג עצמו, אלא במעסיקו, האירוע ייחשב כ"תאונת עבודה"? מבלי לטעת מסמרות בשאלה זו, השונה במעט מנסיבות המקרה שלנו, אעיר כי לכאורה התשובה שלילית. נראה שבמקרה כזה, כוונת המפגעים כללה את האפשרות ל"נזק משני" ולפגיעה במקורבים לאדם העיקרי בו ביקשו לפגוע. אך מעבר לכך, וזה העיקר, נראה שבמקרה כזה לנהג יש שליטה מסוימת על הסיכון, יכולת לצפות אותו, או למצער – מודעות לאפשרות שימומש. משכך, ובשונה מהמקרה הנדון בענייננו, יתכן כי לא יהיה ניתן להכיר באירוע בו נפגע הנהג כ"תאונת עבודה". מכל מקום הדבר ייוותר בצריך עיון.

שנית, להשקפתי, גם דרישת ה"כלליות" מתקיימת בענייננו. אמנם כן, הצמדת המטען לרכבו של העותר נבעה בשל מאפייניו הדומים למאפייניו של היעד בו התכוונו לפגוע. עם זאת, הסיכון הכרוך ב"טעות בזיהוי" הוא סיכון כללי, והוא עלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה. במילים אחרות, "טעות לעולם חוזרת". אמנם במקרה הנדון העותר הוא זה שטעו בזיהויו, אך ביום אחר עובד פלוני עלול להיפגע משום שיטעו בו להיות אלמוני. הסיכון עצמו הוא בעל אופי כללי, ועלול להתרגש על מבוטחים שונים בדרכם לעבודה.

שלישית, איני סבור כי המבחן הסובייקטיבי המתמקד בכוונת הפוגע, בו הסתייע בית הדין הארצי בענייננו, הוא מבחן מתאים לסוגיה הנדונה. כזכור, בעניין סיני נקבע כי "הכוונה הייתה ונשארה לפגוע באדם מסוים, ואין מדובר בפגיעה אקראית כתוצאה מסיכוני הדרך". אלא שכידוע, בסופו של דבר, כוונה זו לא יצאה אל הפועל, ומשום כך, איני רואה טעם לייחס לה חשיבות רבה. כך למשל, ניתן לחשוב על מקרה בו אדם מיידה אבנים לעבר הנוסעים בכביש, ובכוונתו לפגוע בבני קבוצה מסוימת בלבד, אך בשל טעות בזיהוי הנהג, הוא פוגע באדם שאינו משתייך לקבוצה בה התכוון לפגוע. האם אך בשל כוונתו הסובייקטיבית של הפוגע, שמעולם לא התממשה, אין להכיר באירוע כ"תאונת עבודה". נדמה כי על אף שהמקרה אינו מקביל באופן מלא לענייננו (הכוונה לפגוע בקבוצה אל מול הכוונה לפגוע באדם מסוים), הוא יכול לשמש כאבן בוחן ולהדגים את החולשה העומדת בבסיס המבחן הסובייקטיבי שאומץ בעניין סיני.

על רקע האמור, אני סבור כי יש להכיר בפגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" כ"סיכון דרך", ובאירוע כולו כ"תאונת עבודה". מעבר לשיקולים שהובאו לעיל, יש לציין עוד כי המקרה שלפנינו הוא מקרה נדיר למדי, ואיני סבור כי להכרה בו כ"תאונת עבודה" תהיינה השלכות רוחב דרמטיות. יתר על כן, הרושם הוא כי ללא הכרה בפגיעה הנדונה כ"תאונת עבודה", העותר שלפנינו והבאים אחריו עלולים להימצא במצוקה כלכלית ורפואית קשה, לא כל שכן כאשר נסיבות המקרה לא נחקרו עד תום ולא נמצאו האחראים למעשה הפשע. גם משום כך, אני סבור כי יש לתת פרשנות מרחיבה למונח "סיכוני דרך" במקרה דנא באופן אשר ייכלל בה המקרה שלפנינו.

נוכח התוצאה המוצעת על ידי, מתייתר הצורך לדון בבקשת העותר למחיקת הודעת המשיב מיום 7.12.2015. יוער, כי אכן לא היה מקום שהמשיב ינצל את הרשות שניתנה לו להודיע לבית המשפט האם מצא פתרון אחר לעניין מושא העתירה על-מנת להוסיף ולטעון לגופם של דברים.


24.     סיכומם של דברים – אם תישמע דעתי אציע שייעשה צו מוחלט והעתירה תתקבל. פסק הדין של בית הדין הארצי יבוטל, והאירוע בו נפגע העותר ביום 10.5.2009 יוכר כ"תאונת עבודה" על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי. עוד אציע לחייב את המשיב בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיאה מ' נאור:

            

           אני מסכימה.

  

ה נ ש י א ה

השופט נ' הנדל:

          

           אני מסכים.

  

ש ו פ ט

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

          

           ניתן היום, ‏כ' בתמוז התשע"ו (‏26.7.2016).

 ה נ ש י א ה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14082100_L06.doc   סח

  www.court.gov.il

משרדנו לא ייצג בתיק זה

תודה על פנייתך, אנו ניצור עמך קשר בהקדם האפשרי.
לקבלת ייעוץ משפטי בנושא - השאירו פרטים
* שם:
* נייד:
 

אודות המחבר:

בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה ומתוקף תפקיד זה הוא שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כמו כן, הוא משמש כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) וככזה אמון על קיומו של שלטון החוק והבטחת חוקיות פעולתן של רשויות המדינה. הצלחות המשרד | דירוג המשרד | משרדנו בפייסבוק

הצלחות המשרד בתחום
מאסר על תנאי בלבד ללקוח שאיים להרוג את בת זוגו לאחר שדרך לעברה את נשקו תוך שהוא מכניס כדור לבית הבליעה מחיקת רישום משטרתי בעבירות פריצה וגניבה אי הרשעה בעבירות של מכירת משקאות משכרים לקטינים נער שנחשד בביצוע מעשים מגונים והטרדות מיניות כלפי תלמידות בית ספר לא יועמד לדין שחרור ממעצר חשוד במעשה מגונה בטרמפיסטית קטינה למרות קיומה של הצהרת תובע סגירת תיק מחוסר אשמה למנהל בית ספר שהואשם בהטרדה מינית של מורות הכפופות לו

זקוק לייעוץ אישי ומקצועי בנושא?

אתה מוזמן ליצור עימנו קשר ונשמח לסייע ולהציע לך מענה ופתרון מקצועי בנושא על פני כל שעות היממה. הפניה אינה כרוכה בהתחייבות כל שהיא מצידך.

בטלפון: 077-5006206 או בנייד: 052-6885006

בדוא"ל: office@dok.co.il

או מלא את הפרטים בטופס הבא ונחזור אליך בהקדם:

הפניה הינה ישירות אל עורכי דין פליליים במשרד. עורך דין פלילי מטעמנו יחזור אליכם בהקדם.


נושאים קשורים מהפורום המשפטי
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
זאם | 14:48 29/01/2017
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
עו''ד אלעד שאול אלבז | 13:08 07/02/2017
ביטול משפט פלילי
יצחק | 08:13 14/10/2016
ביטול משפט פלילי
עו''ד אלעד שאול אלבז | 18:53 14/10/2016
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
גילי | 21:37 28/11/2014
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
עו''ד איילון בירנבוים | 06:59 02/12/2014