חזרה לעמוד הראשי | פסיקת בית המשפט העליון | בג"ץ 8262/17 פלוני נ. פלוני
קטגוריות: משפט פלילי

בג"ץ 8262/17 פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  8262/17

לפני:

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

כבוד השופט ג' קרא

העותרים:

1. פלונית

2. פלוני

נ  ג  ד

המשיבים:

1. פלונית

2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

3. בית הדין הרבני האיזורי באשדוד

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:

עו"ד אריאל אדלר

פסק-דין

השופט י' עמית:

1.עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יתבטל פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד מיום 24.12.2014.

אקדים ואומר כי אין זו הפעם הראשונה שהסכסוך מושא הדיון מגיע לפתחו של בית משפט זה, ודומה כי הגיעה העת לסיימו.

רקע

א. ההסכם הראשון

2.העותרים הם הורי בעלה המנוח של המשיבה 1 (להלן: האלמנה). האלמנה היא בעלת צרכים מיוחדים, וכך היה גם בעלה המנוח. השניים היו נשואים כארבע שנים, עד למותו של המנוח בתאונת עבודה ביום 25.9.2006. העותרים והאלמנה התייצבו ביום 16.3.2007 בפני המשיב 3 (להלן: בית הדין האזורי), והגישו הסכם בכתב יד למתן צו ירושה (להלן: ההסכם הראשון). במסגרת הסכם זה נקבע, בין היתר, כי כספי תביעת הנזיקין בגין מות המנוח יחולקו בין העותרים לאלמנה באופן שהאלמנה תהא זכאית לחצי מיליון ₪ וכל יתרה מעבר לכך תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. נקבע כי הבית בבית חרות, שהיה רשום על שם המנוח (להלן: הבית בבית חרות), יועבר לבעלות העותרים ובסעיף שנוסף בשולי הדף נכתב כי האלמנה תהיה זכאית לזכות מגורים ללא תשלום בדירה באשדוד השייכת לעותרים, בה התגוררה עם בעלה המנוח טרם מותו (להלן: הדירה). כן נכתב בסעיף כי האלמנה תהנה מזכות זו לכל תקופת אלמנותה, וכי אם תפנה את הדירה תהא זכאית לקבל משך 5 שנים את שכר הדירה.

בית הדין האזורי (כב' הדיינים י' כהן, מ' בר אור ו-מ' צדוק) קבע כי כתנאי לאישור ההסכם הראשון תיערך חליצה. בהתאם לכך, נערך טקס חליצה ביום 28.3.2007 ובאותו מעמד אושר ההסכם הראשון וניתן לו תוקף של פסק דין.

בחלוף כחודש מיום אישור ההסכם הראשון – אך עוד טרם הוקלד והופץ פסק הדין הנותן לו תוקף – הגישה האלמנה בקשה לבית הדין האזורי לביטול ההסכם הראשון. בבקשה נטען כי האלמנה, אשר לוקה בפיגור שכלי, לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין בעוד שהעותרים הודרכו על ידי קרוב משפחתם שהוא עורך דין; כי ההסכם נחתם תוך עושק וניצול מצבה הנפשי והפסיכיאטרי; וכי באותו הסכם ויתרה האלמנה על חלק הארי של העיזבון המגיע לה כדין (הכוונה לבית בבית חרות שהיה רשום על שם המנוח – י"ע).

נציג היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי, שהיה משיב לבקשה לביטול פסק הדין הראשון, ציין בתגובתו כי אם אכן האלמנה סובלת מפיגור שכלי אזי הסכמתה לשיפוט בית הדין אינה תקפה שכן היא זקוקה לאפוטרופוס שימונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. 

ב.ההסכם השני

3.ביום 24.10.2007 התקיים דיון בבקשה בפני בית הדין האזורי, ולאחר שזה בחן חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה על-ידי האלמנה בנוגע להיותה פסולת דין, הביא את הצדדים להסכם פשרה שפרטיו לא נרשמו בפרוטוקול (להלן: ההסכם השני). הדיון נחתם בהחלטת בית הדין האזורי, לפיה "ב"כ הצדדים יגישו הסכם לאישור ביה"ד לפי הסיכום שהושג ע"י ביה"ד וביה"ד ייתן פס"ד בהתאם".

בהמשך לכך, הגיש ביום 4.12.2007 בא כוחו של העותר 2 דאז, עו"ד שפירא, הודעה לבית הדין האזורי אשר מעלה על הכתב את שהוסכם בין הצדדים, וביקש מבית הדין האזורי ליתן צו בהתאם. ההבדל העיקרי בין ההסכם הראשון להסכם השני – שכאמור הועלה על הכתב על ידי בא כוחו של העותר – נעשה בהמלצת בית הדין, ולפיה הדירה תועבר לבעלותה של האלמנה, לאחר שיינתן פסק הדין בתביעת הנזיקין. ההודעה-בקשה של בא כוח העותר נחתמה במילים בית הדין מתבקש ליתן צו כאמור בבקשה זו התואמת את הסכמת הצדדים מיום י"ב חשון תשס"ח (ה-24.10.2007 – י"ע).

היועץ המשפטי לממשלה חזר ופנה לבית הדין האזורי ביום 25.11.2007 והביע דעתו כי יש לבטל את ההסכם הראשון. לאור עמדה זו, הורה בית הדין האזורי על מינוי מומחה רפואי שיחווה דעתו על יכולתה של האלמנה להסכים לסמכות בית הדין ועל השאלה אם יש להכריז עליה כפסולת דין. האלמנה לא התייצבה לבדיקה, וביום 7.1.2008 הגישה תגובה באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד קדוש, לפיה לאור תגובת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה אין להסכמתה מיום 24.10.2007 תוקף ואין מנוס אלא לסגור את התיק המתנהל בפני בית הדין בשל חוסר סמכות.

4.ביום 13.5.2008 הגישו העותרים לבית הדין בקשה למתן פסק דין הצהרתי על בטלות הנישואין שנערכו בין המנוח לאלמנה, בטענה שאם האלמנה לא הייתה כשירה לחתום על ההסכם "הרי שיש לבטל את הנישואין מחמת מקח טעות" וכי האלמנה הסתירה את גילה האמיתי ובדיעבד נתברר כי היא מבוגרת מהמנוח בשמונה שנים. 

ביני לביני, לאחר שפנו אחיה של האלמנה בבקשה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד למינוי אפוטרופוס לגוף ולרכוש, הוגש תסקיר פקידת סעד ממנו עולה כי האלמנה "מתפקדת ברמה של פיגור שכלי קל. מתגוררת בגפה ומנהלת אורח חיים עצמאי באופן חלקי ביותר בסיוע ותמיכה צמודים של בני משפחתה". ביום 9.12.2008 ניתן צו הממנה את שני אחיה של האלמנה, ביחד ולחוד, כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש.

ג.פסק דינו של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול

5.לאחר מספר דיוני הוכחות שקיים בית הדין האזורי, ניתן ביום 10.8.2011 פסק דין מפורט ומנומק המשתרע על 32 עמודים. בשורה התחתונה נדחתה הטענה כי יש לראות באלמנה פסולת דין ונקבע כי לא נפל פגם בהסכמתה לסמכות של בית הדין ולהסכם הראשון, במיוחד לאור העובדה ששני אחיה ליוו אותה בהליכים ושימשו "אפוטרופסים למעשה".

בית הדין האזורי דחה את תביעת העותרים להורות על בטלות הנישואין וניתח בהרחבה את השאלה אם האלמנה קופחה. נפסק כי התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם הראשון נדחית ו"ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי"; וכי תירשם הערת אזהרה לטובת האלמנה ולאחר מכן ייתן בית הדין צו חלוקת עזבון (חלקי) המורה על כך שהבית בבית חרות יירשם במלואו על שם העותרים בחלקים שווים.

6.הייתה זו האלמנה שהגישה ערעור על פסק דין זה למשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני הגדול). בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיינים צ' אלגרבלי, נ' פרובר ו-י' אלמליח), נתן את פסק דינו ביום 24.10.2012. בפסק הדין ציין בית הדין את טענת האלמנה לפיה ההסכם השני מבטל למעשה את ההסכם הראשון וכי טעה בית הדין בכך שלא פסק בעניין לפי ההסכם השני. נקבע כי טענה זו תמוהה, שכן בא כוח האלמנה עצמו הודיע לבית הדין האזורי כי הוא חוזר בו מהסכמתו בבית הדין לאור פניית היועמ"ש ו"יוצא אם כן שהוא בעצמו היה זה שאיין את השגת ההסכם החדש". בסופו של יום דחה בית הדין הגדול את ערעור האלמנה, ונקבע כי "אין מקום לפקפק בתוקפו של ההסכם [הראשון – י"ע] שנעשה על ידה, מאחר והיתה מלווה בבני משפחתה במהלך גיבוש ההסכם וחתימתו" וכי "על הצדדים לפעול לפי פסק דינו של בית הדין האזורי".

האלמנה הגישה עתירה לבג"ץ (1854/13) נגד קביעתם של בתי הדין הרבניים בדבר תוקפו של ההסכם הראשון, וזו נמחקה בהמלצת מותב בית המשפט לאחר דיון שהתקיים ביום 24.11.2014 (השופטים א' רובינשטיין, א' חיות, י' עמית), תוך שנקבע כי "ההליכים יימשכו בבית הדין".

ד.פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי והערעור לבית הדין הגדול

7.ביום 24.12.2014 נתן בית הדין הרבני האזורי את פסק דינו המשלים, במסגרתו חולק העיזבון על יסוד ההסכם השני – כך שהדירה תירשם על שמה של האלמנה והבית בבית חירות יירשם על שם העותרים. זאת, חרף עמדת העותרים כי הגם שבעבר היו מוכנים לתת תוקף להסכם השני, הרי שנוכח ריבוי ההליכים, אין  הם סבורים שיש ליתן "פרס לחוטאים". בשורה התחתונה נקבע כי יש תוקף להודאתם-הודעתם של העותרים מיום 4.12.2007, בעת שהגישו את ההסכם השני לאישורו של בית הדין, כי ההסכם נעשה בקניין ומבטא גמירות דעת.

העותרים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול (825017/2), וטענו כי בית הדין האזורי טעה כאשר נתן תוקף להסכם השני, שכן מקורו במצג שווא רשלני וחוסר תום לב מצד האלמנה לגבי היותה פסולת דין. בית הדין הרבני הגדול מצא כי הצדדים לא ערערו במועד הנדרש על החלטת בית הדין האזורי מיום 24.10.2007 לפיה "הצדדים קיבלו עליהם בקניין את הפשרה [בהתייחס להסכם השני – י"ע]" , וכן כי ניסוחו של פסק הדין הראשון של בית הדין הרבני האזורי (מיום 10.8.2011) ממילא קבע כי ההסכם יבוצע "על פי הוראות שיינתנו בעתיד" – מה שהותיר פתח לקבלת ההסכם השני בהמשך.

ה.הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים

8.בכך לא תמו ההליכים השונים שניהלו הצדדים.

ערעור האלמנה בתביעת הנזיקין, הוגש לבית משפט זה והתקבל בחלקו (פסק דיני מיום 8.2.2015 בע"א 4313/14)).

מאחר שבתביעת הנזיקין נפסקו פיצויים בנפרד לעזבון ולאלמנה כתלויה במנוח, הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה כיצד יש לחלק את הפיצויים לאור הוראות ההסכם. בית הדין הרבני האזורי מצא כי הפער בין עמדות הצדדים עומד על סך של כ-530,000 ₪ וכי קיים קושי לרדת לאומד דעת הצדדים, ומשכך הורה "ויחלוקו" ופסק מחצית מההפרש שבמחלוקת לכל אחד מהצדדים (פסק דין בהליך 33040/1 מיום 28.11.2016).

האלמנה חזרה ועתרה לבית הדין האזורי בטענה כי נפלה שגגה בפסק הדין, אך בקשתה נדחתה (החלטה מיום 29.12.2016). משכך, הייתה זו הפעם האלמנה שערערה לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי כל הפיצויים שנפסקו לה כתלויה מגיעים לה, ואילו העותרים הגישו ערעור שכנגד. שני הערעורים נדחו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 28.3.2017.

ההליך הנוכחי

9.העתירה שבפנינו תוקפת את פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 24.12.2014 ופסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 3.12.2015, שקבעו כאמור כי יש לחלק את העיזבון בהתאם להסכם השני. ואלו עיקרי טענות העותרים:

10.חריגה מסמכות: העותרים טענו כי קביעת בית הדין האזורי כי ההסכם השני תקף, לאחר שבית הדין הרבני הגדול ציין בפסק דינו מיום 24.10.2012 כי "הוא בעצמו [בא כוח האלמנה – י"ע] היה זה שאיין את השגת ההסכם החדש" – מהווה חריגה מסמכות ודינה להתבטל מכוח הוראות חוק יסוד: השפיטה. לטענה זו הוסיפו כי בדיון בפני בית משפט זה ציין בית המשפט כי "מי שפוצץ את ההסכמה הזו זה אתם [באי כוח האלמנה – י"ע]".

עוד נטען כי משעה שהודיעה האלמנה לבית הדין האזורי כי אין היא מקבלת את הצעת ההסכם השני, שוב אין לו סמכות להחיות את אותה הצעה בחלוף שנים רבות, ולקבוע כי היא בת תוקף.

טעויות בפסק הדין: שגה בית הדין האזורי כאשר הסתמך על הדיון מיום 24.10.2007 ככזה שיצר הסכמות בקניין. נטען לא קיים פרוטוקול לדיון זה, בו נדונו פרטי ההסכם השני, ועל כן לא ניתן להסתמך על כך שבסיומו נערך קניין על ההסכמות. לטענת העותרים נוסח ההחלטה בתום הדיון הנ"ל, לפיו הצדדים יגישו הסכם לאישור בית הדין וזה ייתן פסק דין בהתאם, מלמד כי כל שנעשה במסגרת אותו דיון הוא ניסיון להגיע להסכם.

טעות נוספת נפלה לטענת העותרים בכך שבית הדין האזורי קשר בין ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביום 24.10.2007 לגבי ההסכם השני, לבין קיומו של טקס החליצה. למעשה, נטען, טקס החליצה נערך כשבעה חודשים בטרם הועלתה ההצעה לעניין ההסכם השני, ולפיכך אין לראות בקיומו של הטקס כראיה לתוקף ההסכם השני.

טעות בהפעלת הדין: העותרים הצביעו על כך שבית הדין האזורי הפנה בפסק דינו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, והסיק מהן כי לא היה צורך בחתימת הצדדים על ההסכמות על מנת שההסכם ישתכלל. בכך חרג בית הדין האזורי מסמכות ואף פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי, שכן תקנה קי' שבפרק יא' אליה הפנה קובעת כי ככל שהצדדים אינם מגישים הסכם פשרה בכתב הרי ששומה על בית הדין להכתיב את ההסכם לכל פרטיו. במקרה זה, לא הוגש ההסכם על-ידי הצדדים ולא הוכתב על-ידי בית הדין, בניגוד למתחייב.

11.דין העתירה להידחות אף ללא צורך בתגובה, ומשהארכתי בתיאור השתלשלות הסכסוך בין הצדדים, אקצר בהנמקתי.

ראשית, העתירה נגועה בחוסר תום לב, מאחר שהיא אינה מאזכרת את עתירתה של האלמנה לבית משפט זה נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 28.3.2017. עתירתה נדחתה על ידי ללא צורך בתגובה ואביא חלק מהדברים:

"די לעיין בעתירה כדי להיווכח כי מדובר בערעור לכל דבר ועניין בשאלה משפטית מובהקת של פרשנות הסכם, באצטלא של טענות נוסח חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצונית.

 

עוד בדיון שנערך בפני בית משפט זה בבג"ץ 1854/13 הנ"ל המלצנו לעותרת לחזור בה מהעתירה, שנסבה על 'סיבוב קודם' בין הצדדים, ויש להצר על כך שהעותרת לא הפנימה המלצתנו" (בג"ץ 3979/17 פלונית נ' פלוני (17.5.2017)).

שנית, העתירה נגועה בשיהוי כבד. העתירה הוגשה ביום 25.10.2017 בעוד שפסקי הדין כנגדם מכוונת העתירה הם של בית הדין הרבני האזורי מיום 23.12.2014 ושל בית הדין הרבני הגדול מיום 3.12.2015. לא ניתן טעם של ממש לשיהוי זה. השיהוי גדול עוד יותר אם נזכור כי עוד מפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 11.8.2011 ומפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 24.10.2012 היה ברור כי בדעת בית הדין לדון בתוקפו של ההסכם השני. ודוק: לא רק שיהוי יש כאן, אלא שביני לביני הצדדים כבר שינו את מצבם, הנכס בבית חירות נרשם על שם העותרים והדירה נרשמה על שם האלמנה.

שלישית, לא ברור מה הקשר בין טענת העותרים כי רק ההסכם הראשון תקף ולכן יש לבטל את פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הגדול שכנגדם הוגשה העתירה דנן, לבין הסעד שציינו העותרים בסיפא לעתירה אשר נוגע בכלל לחלוקת כספי תביעת הנזיקין, מושא פסק דינו של בית הדין הגדול מיום 28.3.2017.

ועיקרו של דבר. על אף המחלצות המשפטיות שהעותרים ביקשו לעטות על עתירתם, הרי שענייננו בסכסוך פרטני. בתי הדין מצאו כי העותרים דכאן הסכימו וביקשו ליתן תוקף להסכם השני ואף טענו כי ניתנה הסכמה לגביו בקניין בפני בית הדין עצמו. בית הדין רשאי היה אפוא להגיע למסקנה כי העותרים אינם רשאים לחזור בהם מהסכמתם זו (הגם שהאלמנה, באמצעות אחיה, ניסתה לחזור בה מהסכמתה). גם אם שגה בית הדין במסקנה זו – ואני רחוק מלקבוע זאת – הרי שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, כפי שהוזכר אין ספור פעמים בפסיקה (ראו, כדוגמה אחת מני רבות, בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, והאסמכתאות שם (30.3.2017)).

הדברים נכונים גם לגבי פסק דינו של בית הדין האזורי ופסק דינו של בית הדין הגדול הנוגעים לפרשנות ההסכם לגבי חלוקת כספי הפיצויים. אין לי אלא לחזור על דברים שאמרתי ב"עתירת הראי" שהגישה האלמנה בהקשר זה בבג"ץ 3979/17 הנ"ל:

"אשר לטענה של חוסר סמכות, אומר בקצרה כי טוב היה משלא הועלתה, בהינתן שהצדדים מתדיינים שנים לגבי פרשנות ההסכם. משכך, העותרת מושתקת בשלב זה מלטעון כי חלק הפיצויים שקיבלה כתלויה אינו יכול להיות כלל מושא ההסכם בין הצדדים, הסכם שיש לראות אותו בכללותו, כמקשה אחת, ואשר כולל גם נכסי נדל"ן שונים".

מטעם זה אף איני רואה מקום להתערבות למען הצדק. ההסכם השני, אליו הגיעו הצדדים בהמלצת בית הדין, מאזן נכוחה בין זכויות הצדדים, ודי אם אציין כי העותרים היו בסיכון משפטי הנוגע לנכס בבית חירות, נכס אשר יקר שבעתיים מהדירה באשדוד שהזכויות בה הועברו על שם האלמנה (ואשר ממילא הייתה זכאית להתגורר בה כל תקופת אלמנותה על פי ההסכם הראשון). רוצה לומר, כי אין זה מן הצדק לאפשר לעותרים, בשלב זה, לאחר כעשר שנים בהן מתדיינים הצדדים בערכאות, לחזור ו"לפתוח" שוב את תוקפו של ההסכם השני.

12.אשר על כן העתירה נדחית בזה. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ‏ב' בטבת התשע"ח (‏20.12.2017).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   17082620_E01.doc   עכב

 

משרדנו לא ייצג בתיק זה

אודות המחבר:

בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה ומתוקף תפקיד זה הוא שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כמו כן, הוא משמש כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) וככזה אמון על קיומו של שלטון החוק והבטחת חוקיות פעולתן של רשויות המדינה. הצלחות המשרד | דירוג המשרד | משרדנו בפייסבוק

הצלחות המשרד בתחום
חודשיים עבודות שירות בלבד לנאשם שביצע מעשים מגונים בחמש קטינות בתחבורה הציבורית זיכוי נאשם מעבירות מין בעקבות קשיים ראייתיים ומחדלי חקירה חמורים ביטול 29 תיקים משטרתיים ללקוח שנחשד בביצוע מגוון רחב של עבירות קבלת ערעור משמעתי וביטול עונש הרחקה לצמיתות שהוטל על סטודנטית במרכז ללימודים אקדמיים (מל''א) סגירת 4 תיקים ללקוח בעבירות סחר בסמים ומכירת משקאות משכרים לקטינים סגירת תיק פלילי ללקוח שהואשם במעשה מגונה בקטינה

זקוק לייעוץ אישי ומקצועי בנושא?

אתה מוזמן ליצור עימנו קשר ונשמח לסייע ולהציע לך מענה ופתרון מקצועי בנושא על פני כל שעות היממה. הפניה אינה כרוכה בהתחייבות כל שהיא מצידך.

בטלפון: 077-5006206 או בנייד: 052-6885006

בדוא"ל: office@dok.co.il

או מלא את הפרטים בטופס הבא ונחזור אליך בהקדם:

הפניה הינה ישירות אל עורכי דין פליליים במשרד. עורך דין פלילי מטעמנו יחזור אליכם בהקדם.


נושאים קשורים מהפורום המשפטי
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
זאם | 14:48 29/01/2017
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
עו''ד אלעד שאול אלבז | 13:08 07/02/2017
ביטול משפט פלילי
יצחק | 08:13 14/10/2016
ביטול משפט פלילי
עו''ד אלעד שאול אלבז | 18:53 14/10/2016
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
גילי | 21:37 28/11/2014
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
עו''ד איילון בירנבוים | 06:59 02/12/2014