חזרה לעמוד הראשי | פסיקת בית המשפט העליון | רע"ב 3793/17 אחמד אוולד נ. מדינת ישראל

רע"ב 3793/17 אחמד אוולד נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

רע"ב 3793/17

לפני:

כבוד השופטת ע' ברון

המבקש:

אחמד אוולד

נ  ג  ד

    

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע ב-עת"א 55604-01-17 מיום 6.4.2017 (הנשיאה ר' יפה-כ"ץ, סגן הנשיאה י' צלקובניק והשופטת ג' שלו)

בשם המבקש:

עו"ד אבנר שמש

בשם המשיבה: עו"ד נועם זמרן

החלטה

1. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים – הנשיאה ר' יפה כ"ץ, סגן הנשיאה י' צלקובניק, והשופטת ג' שלו) ב-עת"א 55604-01-17 מיום 6.4.2017. בפסק הדין בוטלה החלטת ועדת השחרורים המיוחדת הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: הוועדה המיוחדת או הוועדה ו-חוק שחרור על תנאי) שהורתה על שחרורו על תנאי של המבקש מהמאסר שנגזר עליו.

המבקש, יליד 1970, תושב כפר דורא שבאזור יהודה ושומרון, הורשע יחד עם דודו ברצח ונגזר על כל אחד מהם עונש מאסר עולם. המבקש ודודו הגישו ערעור על הרשעתם, שנדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 3683/94); בהמשך נקצב עונשו של המבקש על ידי נשיא המדינה ל-30 שנים, ומשכך תאריך שחרורו נקבע ליום 12.1.2023. זו הפעם השנייה שבה מובאת סוגיית שחרורו על תנאי של המבקש לפני בית משפט זה. בקשתו הקודמת של המבקש, משנת 2012, נדונה בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי – שאף בו בוטלה החלטת הוועדה המיוחדת, שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש (עת"א 47599-03-13). בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש אז נדחתה על ידי בית משפט זה (השופט נ' הנדל; רע"ב 4849/13), והמבקש המשיך בריצוי מאסרו מאחורי סורג ובריח.

ההליך הפלילי

2.ביום 24.10.1992 בסמוך לשעה 20:00, נרצח חגי שלהבת ז"ל באכזריות מצמררת במשרדו שברחוב בן-סירא בירושלים. הרצח בוצע על ידי המבקש ודודו, לאחר ש"שני הנאשמים ביחד כפתו את המנוח בחבל לאורך כל גופו בקשירה חזקה ומהודקת, ולאחר מכן חנקו אותו בצווארו למוות בעזרת רצועת חבל תריס". השניים כפרו בביצוע הרצח וטענו במשפטם כי מטרת הפגישה עם המנוח בערב הרצח הייתה כדי להציע לו הצעת מחיר בקשר לעבודת שיפוצים שהוא ביקש לעשות במשרדו; ואולם בהכרעת הדין נקבע כי גרסה זו שקרית, שכן הוכח כי למנוח לא הייתה באותה עת כוונה או יכולת כספית לערוך שיפוץ במשרדו. בית המשפט הרשיע את המבקש ודודו ברצח בכוונת תחילה שנעשה "בדם קר, ללא התגרות, ולאחר שהכינו עצמם לכך והכינו לשם כך את הרצועה בה חנקו את המנוח, וזאת לאחר שהחליטו בדם קר להמית את המנוח בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה" (פסקה 18 להכרעת הדין ב-ת"פ 1/93). המניע לרצח לא הוכח במסגרת ההליך הפלילי, אך יצוין כי לא נטען שמדובר ברצח ממניעים בטחוניים או לאומיים. על המבקש ודודו נגזר כאמור מאסר עולם. 

הבקשה הקודמת לשחרור מוקדם וההליכים שהתנהלו בעקבותיה

3. בקשתו הראשונה של המבקש לשחרור מוקדם ממאסר הוגשה על ידו לקראת סיום ריצוי שני שלישים ממאסרו. הבקשה נידונה לפני הוועדה המיוחדת המופקדת על החלטות בעניין שחרורים מוקדמים של אסירי עולם. בשלב ראשון בחנה הוועדה את התאמתו של המבקש לשחרור מוקדם; ובשלב שני נתנה את דעתה לקשיים שעלולים להתעורר בפיקוח על המבקש לאחר שחרורו – וזאת בהינתן שמקום מגוריו הוא בשטח הרשות הפלסטינית.

תחילה בחנה הוועדה אם חל שינוי ביחסו של המבקש לעבירה שבה הורשע, וזאת כנדרש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי; וכן נבחנה התנהגותו של המבקש לאורך מאסרו. בהקשר זה הוצגו לוועדה דוחות סוציאליים מפורטים, שנערכו על ידי הגורמים המטפלים במבקש במסגרת שירות בתי הסוהר. חברי הוועדה המיוחדת נתנו דעתם אף לתכנית הטיפולית מחוץ לכותלי הכלא, שהוצעה עבור המבקש על ידי "מרכז אלאמל לשירותים חברתיים בע"מ" (להלן: מרכז אלאמל או המרכז); ונבחנו אף אפשרויות הפיקוח על המבקש עם שחרורו, באחריות מרכז אלאמל. התרשמות הוועדה המיוחדת הייתה כי חל במבקש שינוי בולט וממשי וכי הוא מבין את חומרת מעשיו; כי מבחינת התנהגותו של המבקש, אין מניעה לשחררו על תנאי; וכי תכנית הטיפול השיקומי שהוצעה עבורו על ידי מרכז אלאמל מספקת.

בהמשך התמודדה הוועדה המיוחדת עם הקושי הנובע מכך שהמבקש מתגורר ברשות הפלסטינית ומנוע מלהיכנס לשטח ישראל. ראשית דבר, הפיקוח על אסירים ששוחררו בתנאים נעשה ככלל על ידי משטרת ישראל; אך מהמשטרה נמסר לוועדה כי בשל שיקולים בטחוניים היא אינה פועלת בשטחי הרשות הפלסטינית בנסיבות שאינן מבצעיות, ולכן גם אינה מפקחת על אסירים תושבי הרשות. בנוסף, מאחר שהמבקש מנוע מלהיכנס לישראל, לא ניתן אף לאכוף עליו את דרישת ההתייצבות בתחנת המשטרה הקבועה בסעיף 13(ד)(3) לחוק שחרור על תנאי; וכן, לא ניתן לאכוף את השתתפותו של המבקש בתכנית הטיפולית של מרכז אלאמל. זאת ועוד, התעוררה שאלה כיצד יגיע המבקש למפגשים במרכז אלאמל – בהתחשב בכך שרוב פעילות המרכז מתקיימת בישראל והוא כאמור מנוע מלהיכנס לשטחה. בהתייחס לאמור, הוצע על ידי מרכז אלאמל כי המבקש יתגורר בביתו שבחברון לאחר שחרורו; יינתן לו טיפול במרכז שבשכונת אל-רם בירושלים, הנמצאת בשליטת הרשות הפלסטינית ומשכך הגעה אליו אינה מצריכה אישורי מעבר מיוחדים או מעבר דרך מחסומים; המבקש יתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה "בנימין" שבחברון, וכך לא יידרש להיכנס לשטחי ישראל; וכן יתייצב המבקש לפני הוועדה לצרכי מעקב, וזאת על פי החלטתה. מרכז אלאמל אף התחייב לדווח לוועדה המיוחדת על כל הפרה של תנאי התכנית מצידו של המבקש.

4. בהחלטה מיום 18.3.2013 נענתה הוועדה המיוחדת לבקשתו הקודמת של המבקש לשחרור מוקדם (להלן: החלטת השחרור הראשונה). בין היתר נסמכה הוועדה על פסיקת בית משפט זה מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, שלפיה אין מקום לקביעה גורפת כי תושבי הרשות הפלסטינית או תושבי מדינות זרות לעולם לא יימצאו מתאימים לשחרור מוקדם:

"גם עליי לא מקובלת הגישה הגורפת המונעת מראש ותמיד שחרור מוקדם של אזרח זר ממאסרו בשל הקושי לבחון את אפשרויות השיקום בארצו – ואת האפשרות לקבוע תנאי פיקוח עליו עם שחרורו... הקושי בקבלת מידע על אמצעי השיקום והפיקוח בארצו אינו פוטר את הוועדה ואת הגורמים המוסמכים מקיום הערכה מהותית. בנסיבות המתאימות ... הרי ככל שלא יתקבל מידע בדוק אחר, ראוי כי הוועדה תניח כי תנאי השיקום והפיקוח בארצו של האסיר הזר – זהים לאלה שכאן. (רע"ב 6993/08 בולמגה נ' ועדת השחרורים (25.11.2008).

בהחלטת השחרור הראשונה, הוועדה המיוחדת שמה את כובד המשקל על השינוי שחל לטעמה ביחסו של המבקש לעבירה שביצע, ועל התנהגותו הטובה במהלך מאסרו, ולא ראתה בקשיים הצפויים בפיקוח עליו משום מניעה לשחרורו. נקבע כי תקופת הפיקוח על המבקש תימשך לפחות 5 שנים מיום שחרורו, כאשר הוועדה תהיה מוסמכת להורות על הארכת התקופה; כי מרכז אלאמל יהיה אחראי ויפקח על הגעתו של המבקש לטיפול בהתאם לתכנית השיקום; וכי יהיה על המבקש להתייצב מדי שבוע בתחנת המשטרה בחברון.

5. נגד החלטת השחרור הראשונה הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 47599-03-13‏); ובפסק דין מיום 1.5.2013 קיבל בית המשפט (כבוד השופטים – הנשיא י' אלון, השופט י' צלקובניק והשופטת י' רז-לוי) את העתירה והורה על ביטולה של החלטת הוועדה המיוחדת (להלן: פסק הדין הראשון). נקבע כי הוועדה שגתה בכך שקבעה כי חל אצל המבקש "שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו", כדרישת סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי. כן נקבע כי הוועדה לא ייחסה משקל ראוי למסוכנות הממשית העולה מעבירת הרצח שבה הורשע המבקש, לנוכח הנסיבות האלימות והאכזריות שבהן בוצע הרצח; ולכך שמהדוח הסוציאלי בעניינו של המבקש מיום 12.2.2013 עולה כי הוא מפחית מחלקו בביצוע העבירה (להלן: הדוח הסוציאלי מפברואר 2013).

כן התייחס בית המשפט המחוזי לסוגיית אפקטיביות הפיקוח על המבקש לאחר שחרורו, ונקבע כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לעובדה שהמשטרה אינה מפקחת על אסירים תושבי הרשות הפלסטינית. בית המשפט ציין עוד כי אמנם מרכז אלאמל הציע מתווה המאפשר את התייצבותו של המבקש לקבלת טיפול בירושלים ובתחנת המשטרה בחברון – אך מטבע הדברים פתרון זה אינו יכול להבטיח כי המבקש אכן יתייצב כנדרש ממנו במרכז אלאמל ובמשטרה; אינו נותן מענה לחוסר האפשרות לאכוף עליו את ההתייצבות; וכן אינו פותר את הקושי בקיום ישיבות מעקב לפני הוועדה המיוחדת בהינתן שהמבקש מנוע מלהיכנס לשטח ישראל. סופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי בהיעדר יכולת לבצע פיקוח הדוק על המבקש, קיים חשש ממשי לאי קיום תנאי השחרור מצידו.

בלא לגרוע מהאמור, בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי באופן עקרוני גם הוא סבור שאין זה ראוי כי הקושי הקיים בפיקוח על תושבי הרשות הפלסטינית יהווה מחסום אוטומטי או גורף בפני שחרור מוקדם ממאסר. עם זאת, בנסיבות המקרה מצא בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש חדר לשטחה של מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, וביצע בצוותא רצח אכזרי של אזרח ישראלי. בית המשפט סבר כי במצב דברים זה לא עלה בידי המבקש להוכיח כי חל בו שינוי ממשי ביחסו לחומרת מעשיו; ועל כן בהיעדרו של פיקוח אפקטיבי, שחרורו של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור.

6. על פסק הדין הראשון הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 4849/13), ובהחלטה מיום 14.11.2013 דחה השופט נ' הנדל את הבקשה (להלן: ההחלטה ברע"ב 4849/13). גם בהחלטה זו צוין כי אין לשלול מאסיר תושב מדינה זרה את האפשרות לשחרור מוקדם, ואף יש מקום לשקול את העניין בגמישות מסוימת כשמדובר במקרה גבולי. ואולם בית המשפט הבהיר כי המקרה שלפניו רחוק מלהיות גבולי, וזאת לנוכח חומרת העבירה שביצע המבקש והאופן האכזרי שבו היא בוצעה. עוד בהחלטה ניתן משקל רב לשאלת הפיקוח על המבקש ולהודעת המשטרה כי בשל מגבלות אובייקטיביות לא תוכל לסייע בנדון. כן קבע בית המשפט כי לא די במתווה השיקומי שמציע מרכז אלאמל, ואף לא באפשרויות הפיקוח שבידי המרכז, כדי להבטיח שהמבקש יעמוד בתנאי השחרור שלו; וכל זאת על רקע המסוכנות הגבוהה הנלמדת מעצם העבירה שביצע ומנסיבותיה, וכן בשים לב לתקופה הארוכה שעוד נותרה לריצוי מאסרו של המבקש – כ-10 שנים במועד קבלת ההחלטה.

השופט הנדל הוסיף וציין בהחלטתו כי מהדוחות הסוציאליים שנערכו בעניינו עולה כי למבקש יחס אמביוולנטי לעבירה שביצע – מצד אחד הוא מביע חרטה על מעשיו ומגלה אמפתיה כלפי הקורבן ומשפחתו, אך מצד שני עדיין מתקשה לקבל על עצמו את מלוא האחריות למעשיו. כן צוין בהחלטה כי קיימות אי התאמות בין גרסתו של המבקש לאירוע הרצח, לבין קביעות עובדתיות שבהכרעת הדין. בתוך כך, לדברי המבקש תחילה הוא ניסה למנוע מדודו לבצע את הרצח, ובהמשך עמד מנגד בעת ביצוע המעשה; ולעומת זאת בהכרעת הדין נקבע כי המבקש ודודו פעלו לאורך כל הדרך בצוותא – מההכנות המקדימות לרצח ועד כפיתת המנוח וחניקתו למוות.

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי אף בהינתן התנהגותו הראויה של המבקש במהלך מאסרו ותכנית השיקום המוצעת עבורו, לא נפלה טעות משפטית בהכרעת בית המשפט המחוזי שהורה על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

הבקשה הנוכחית לשחרור על תנאי וההליכים שהתנהלו בעקבותיה

7. ביום 24.3.2016 הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בעניינו בפני הוועדה המיוחדת. בבקשה ציין המבקש כי בנוסף לתוכניות הטיפוליות שבהן נטל חלק לאורך מאסרו, שולב המבקש בתוכניות שיקומיות נוספות – חלקן מיועדות לאסירי עולם. היועמ"ש התנגד לבקשה, בטענה כי ההנמקות שעמדו ביסוד פסק הדין הראשון בעינן עומדות, ומשכך אין מקום לדיון חוזר. בהחלטה מיום 26.5.2016 דחתה הוועדה המיוחדת את הבקשה לדיון חוזר. נקבע כי בכל הנוגע לסוגיית הפיקוח והמעקב על המבקש אם ישוחרר על תנאי, ולשאלת הסיכון לציבור מן השחרור, לא חל כל שינוי מאז ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של המבקש בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. עוד צוין על ידי הוועדה כי אמנם מדוח סוציאלי מעודכן שנערך למבקש, מיום 22.3.2016, עולה כי לכאורה חל שינוי בתפישתו את חומרת מעשיו, וזאת עקב הטיפול האינטנסיבי שבו הוא לוקח חלק; ועם זאת הובהר על ידי הוועדה כי המבקש טרם השלים את התכנית הטיפולית שיועדה לו, ומשכך הבקשה היא מוקדמת; ורק לאחר שישלים את התכנית הטיפולית יוכל המבקש לשוב ולעתור לדיון חוזר.

8. כך אכן היה. ביום 26.8.2016, לאחר שהשלים המבקש את התכנית הטיפולית בכלא, שב והגיש לוועדה המיוחדת בקשה לדיון חוזר. בתמיכה לבקשתו צירף המבקש דוח סוציאלי עדכני מיום 13.7.2016, שמתייחס להליך הטיפולי שהשלים; וכן תכנית שיקום עדכנית מאת מרכז אלאמל (להלן: תכנית השיקום העדכנית). בדוח הסוציאלי צוין כי ניכר שהמבקש חש חרטה כנה ואף בושה על מעשיו; וכי הוא מבין לעומק את דפוסי ההתנהגות שהובילו אותו לביצוע העבירה, ומכיר דרכים חלופיות ויעילות להתמודד עם מצבים דומים בהמשך. בתכנית השיקום העדכנית הוצע כי המבקש ישולב בתכנית טיפולית מטעם מרכז אלאמל; וכן צוין כי צוות המרכז מצוי בקשר שוטף עם המבקש ועם בני משפחתו, ומתרשם מהרצינות והנכונות של המבקש לעבור תהליך טיפולי ומנכונותם של בני המשפחה לסייע בתהליך שיקומו. היועמ"ש חזר על עמדתו שלפיה אין מקום לדיון חוזר; וטען כי אין בתכנית השיקום העדכנית כדי לתת מענה לקושי המרכזי בעניינו של המבקש – הוא סוגיית הפיקוח. ואולם חרף עמדתו של היועמ"ש, בהחלטה מיום 10.10.2016 נעתרה הוועדה המיוחדת לבקשה לקיום דיון חוזר בעניינו של המבקש.

9. ביום 23.11.2016 התקיים לפני הוועדה המיוחדת הדיון החוזר בשאלת שחרורו על תנאי של המבקש; ובתוך כך הוגש לוועדה עדכון נוסף לדוח הסוציאלי בעניינו של המבקש, מיום 17.11.2016 (להלן: הדוח הסוציאלי מנובמבר 2016). גם בדוח זה המליצו הגורמים הטיפוליים על שחרורו על תנאי של המבקש ממאסר, בהינתן השינוי המשמעותי שחל בדפוסי התנהגותו והכלים שרכש להתמודדות עם מצבי דחק ולחץ. על יסוד האמור קבעה הוועדה בהחלטה מיום 23.11.2016 שניתנה בתום הדיון, כי מחד גיסא ניכר שחל שינוי בולט וממשי בהבנתו של המבקש את חומרת מעשיו; ומאידך גיסא צוינו עמדתה של משפחת קורבן העבירה, המתנגדת לשחרורו של המבקש, וכן חומרת העבירה שבה הורשע (להלן: החלטת השחרור השנייה).

הנקודה העיקרית שעליה עמדה הוועדה המיוחדת בהחלטת השחרור השנייה, היא סוגיית הפיקוח על המבקש עם שחרורו – וזאת בהמשך לחשיבות שניתנה לנושא זה בפסק הדין הראשון ובהחלטה ברע"ב 4849/13. נקבע כי אמנם יכולת הפיקוח על אסיר שמשוחרר לשטחי הרשות הפלסטינית אינה משתווה כלל ועיקר ליכולת הפיקוח על אסירים המשתחררים לתחומי ישראל; ועם זאת חזרה הוועדה על הכלל שלפיו אין למנוע באופן גורף את שחרורם של אסירים לשטחי הרשות הפלסטינית רק בשל כך. בהקשר זה צוין על ידי הוועדה המיוחדת, כי בהחלטה ברע"ב 4849/13 לא הובהרו די הצורך המבחנים שעל פיהם ייקבע מתי אסיר המשוחרר לשטחי הרשות הפלסטינית יימצא מתאים לשחרור ומתי לא. לשם השוואה הפנתה הוועדה להחלטה בעניינו של אסיר עולם ג'סאן זריקי, תושב הרשות הפלסטינית שהורשע ברצח והוועדה החליטה בעניינו על שחרור מוקדם, בהתבסס על תכנית שיקום שהוכנה לו על ידי מרכז אלאמל (וש"מ 37324-09-14 להלן: עניין זריקי). הוועדה ציינה בהקשר זה כי היועמ"ש לא עתר נגד ההחלטה לשחרר את זריקי ממאסר – וזאת למרות שקשיי הפיקוח דומים בשני המקרים. על יסוד האמור נקבע כי ניתן להשליך מעניין זריקי לעניינו של המבקש, ולהסיק כי אין בסוגית הפיקוח כדי למנוע את שחרורו המוקדם של המבקש.

בנסיבות אלה הורתה הוועדה המיוחדת על שחרורו של המבקש בתנאים הקבועים בחוק שחרור על תנאי, וכן בתנאים מגבילים נוספים. בין השאר נקבע כי המבקש יהיה נתון במעצר בית לילי; יתייצב בתחנת המשטרה "בנימין" אחת לשבוע; יקיים את כל התנאים שפורטו בתכנית השיקום המעודכנת; ומרכז אלאמל ידווח לוועדה על כל הפרה של תנאי השחרור. 

10. כנגד החלטת השחרור השנייה הוגשה עתירה מטעם היועמ"ש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עת"א 68041-11-16). במהלך הדיון בעתירה הוצג לבית המשפט חומר מודיעיני בעניינו של המבקש, שלא זכה להתייחסות הוועדה המיוחדת בהחלטת השחרור השנייה; ומשכך ובהסכמת באי-כוח הצדדים, הורה בית המשפט על החזרת הדיון לוועדה על מנת שתאמר את דברה בנושא המידע המודיעיני, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. בעקבות דיון שהתקיים לפניה, ביום 22.1.2017 קבעה הוועדה המיוחדת כי אין במידע שהוצג לה כדי להביא לשינוי כלשהו בהחלטת השחרור השנייה; ומשכך היא שבה ואישרה את אותה החלטה ואת התנאים שנקבעו בה. בעקבות זאת הגיש היועמ"ש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, שגם היא הופנתה נגד החלטת השחרור השנייה, ששבה ונתאשרה כאמור (עת"א 55604-01-17); פסק הדין שניתן בעתירה זו ביום 6.4.2017 הוא שעומד במוקד ההליך דנן (להלן: פסק הדין השני). יצוין כי במסגרת הליך זה, ובהסכמת הצדדים, נערך למבקש אבחון פסיכודיאגנוסטי במטרה לבחון את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו אם ישוחרר על תנאי ממאסר (להלן: האבחון הפסיכולוגי).

11. בפסק הדין השני קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה וביטל את החלטת השחרור השנייה, תוך שקבע כי מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות עד שלא ניתן להותירה. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשינויים שחלו לאורך השנים בגרסתו של המבקש ביחס לחלקו במעשה הרצח ולתפיסתו את חומרת מעשיו; לממצאי האבחון הפסיכולוגי; ולקשיי הפיקוח, שנידונו בהרחבה בהחלטות קודמות בעניינו של המבקש, בהן ההחלטה ברע"ב 4849/13. אפרט בקצרה בנוגע לכל אחד מהטעמים שהובילו להחלטתו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי עמד על השינויים שחלו באופן שבו תופס המבקש את חלקו במעשה הרצח. צוין כי מהדוח הסוציאלי מפברואר 2013  עולה כי אז גרסתו הייתה שחלקו ברצח היה פאסיבי בלבד, והוא אף ניסה לדבריו להפריד בין דודו לבין הקורבן. לדברי בית המשפט, תיאור זה עומד בסתירה לקביעות בהכרעת הדין, שלפיהן המבקש ודודו פעלו בצוותא – שניהם ביחד כפתו את המנוח ולאחר מכן חנקו אותו למוות. אמנם מהדוחות הסוציאליים העדכניים ומדבריו של המבקש לפני הוועדה המיוחדת שנתכנסה לאחרונה, עולה שכיום המבקש לוקח אחריות למעשה הרצח ומודה כי חלקו בתכנון ובביצוע הרצח היה זהה לחלקו של דודו; ואולם בית המשפט סבר כי מהחומר שהוצג לפניו לא ניתן לקבוע אם מדובר ב"שינוי לבבות אמיתי" מצידו של המבקש, וזאת בשים לב לכך שהשינוי בגרסתו חל בחלוף למעלה משני עשורים.

בית המשפט נתן משקל משמעותי לממצאי האבחון הפסיכולוגי שנערך למבקש ושבמסגרתו נקבע כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא "נמוכה-בינונית". בפסק הדין השני אף צוטטו חלקים נרחבים מתוך האבחון, שבהם צוין כי תשובותיו של המבקש אינן תמיד כנות; כי בעת שתיאר המבקש את הנסיבות שהובילו לרצח, ציין המבקש כי המנוח מיאן לשלם לו ולדודו שכר עבודה מלא עבור שיפוץ משרדו – וגרסה זו איננה תואמת את הגרסה שנטענה על ידי המבקש ודודו בהליך הפלילי, אף לא את הקביעה שבהכרעת הדין, על פיה "הוכח כי לא היתה למנוח באותה העת כוונה או יכולת כספית לערוך שיפוצים במשרדו"; וכי רגשות של אכזבה ותסכול עלולים לעורר אצל המבקש דחפים של אלימות ותוקפנות.

 על יסוד האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש טרם הפנים את חומרת מעשיו, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי חלפה מסוכנותו; ועוד נקבע שדי בזאת על מנת להוביל למסקנה כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק לשחרור מוקדם. בנוסף לכך, נקבע כי בהינתן שהמסוכנות הנשקפת מהמבקש היא ממשית, ברי כי הוא עודנו זקוק לפיקוח הדוק ואפקטיבי – וכי אין בתכנית של מרכז אלאמל כדי ליתן מענה לקשיי הפיקוח הרבים שפורטו בהחלטות הקודמות בעניינו של המבקש ועודם רלוונטיים.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

12. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הוא טרם הפנים את חומרת מעשיו, שכן לדברי המבקש הוא לוקח אחריות מלאה על העבירה שביצע. נטען כי קביעת בית המשפט בעניין זה ייחסה משקל רב מדי לאמור באבחון הפסיכולוגי על פני ממצאי הדוחות הסוציאליים – וזאת למרות שהאבחון נסמך על פגישה אחת בלבד שנערכה עם המבקש. לגישת המבקש היה על בית המשפט לתת מקום משמעותי יותר לדוחות הסוציאליים שנערכו על ידי גורמי הטיפול בבית הסוהר – שהם אלה שמלווים את המבקש לאורך תקופה ארוכה, ומסוגלים להעיד מקרוב על התהליך שעבר ועל השינוי הממשי שחל בהבנת חומרת העבירה שבה הורשע. ובעיקר מכוון המבקש לדוח הסוציאלי מנובמבר 2016, שבו צוין כי חל שינוי משמעותי בדפוסי ההתנהגות העברייניים של המבקש ובדפוסים האלימים שלו; כי המבקש מפגין מודעות לדפוסי ההתנהגות שהובילו להרשעתו ולמאסרו; וכי במהלך הטיפול רכש המבקש כלים להתמודדות עם מצבי לחץ ודחק. עוד צוין באותו דוח כי המבקש שימש כמזכיר המחלקה שבה הוא מרצה את מאסרו בבית הסוהר, ומילא תפקיד זה בהצלחה במשך מספר חודשים; ולדברי המבקש עצם השמתו בתפקיד זה מלמד על האמון הרב שניתן בו על ידי שירות בתי הסוהר.

עוד לעמדת המבקש, גם באבחון הפסיכולוגי נקבעו קביעות חיוביות בעניינו – ושגה בית המשפט שלא נתן להם די משקל. בהקשר זה מפנה המבקש לכך שנקבע כי יש סיכוי סביר שלאחר שחרורו המבקש יימנע מהתנהגות קיצונית וישמור על דרך הישר, כך, גם אם ייאלץ להתמודד עם אכזבות, וזאת בעזרת כלים שרכש במהלך הטיפול ותמיכה שהוא מקבל ממשפחתו.

בהתייחס לסוגיית הפיקוח נטען על ידי המבקש כי החלטת השחרור השנייה בעניינו התקבלה רק לאחר שהונחה לפני הוועדה המיוחדת התמונה המלאה לעניין אפשרויות הפיקוח על המבקש ומידת מסוכנותו, ותוך התייחסות להחלטה ברע"ב 4849/13. על יסוד תשתית זו, בסופו של דבר סברה הוועדה המיוחדת כי יש בכוחה של תכנית השיקום העדכנית כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש ולתת מענה הולם לקשיי הפיקוח – ואין כל יסוד לסטות מהחלטה זו. המבקש סבור עוד כי יש להסיק לעניינו מהחלטות של ועדת השחרורים במקרים דומים, שגם בהן עלתה סוגיית הפיקוח על אסירים משוחררים בשטחי הרשות הפלסטינית, ובין היתר עניין זריקי שכבר נזכר לעיל. כן הפנה המבקש להחלטת בית משפט זה ברע"ב 7774/13 דקמאק נ' היועץ המשפטי לממשלה (3.4.2014) (להלן: עניין דקמאק), שבגדרה התקבלה בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי תושב הרשות הפלסטינית והושבה על כנה החלטת ועדת השחרורים בדבר שחרורו המוקדם.

13. לעמדת המדינה דין הבקשה להידחות על הסף, כבר משום שאינה מעלה שאלה משפטית או אחרת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. על פי הנטען, פסק הדין נושא בקשה זו תחום לנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, ולא נטען על ידו כי מתעוררות שאלות כלליות כלשהן. כן טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות אף לגופה וזאת בהתבסס על קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי לא חל שינוי בולט וממשי בהבנתו של המבקש את חומרת מעשיו, וכן בדבר היעדר יכולת פיקוח על קיום תנאי השחרור של המבקש. לטענת המדינה, מאז שניתנה ההחלטה ברע"ב 4849/13 לא חל כל שינוי בעניינו של המבקש פרט לחלוף הזמן – ואין די בכך כדי להוביל למסקנה הפוכה מזו שהתקבלה באותה החלטה. המדינה הוסיפה כי שחרור על תנאי של המבקש בלא יכולת לפקח עליו באופן אפקטיבי, עלול להוות סכנה לשלום הציבור, ואף לפגוע בסיכויי שיקומו של המבקש – שכן בהיעדר פיקוח אפקטיבי יפחת תמריצו של המבקש להתמיד בתכנית הטיפולית. על כל אלה הוסיפה המדינה את עמדת משפחת הקורבן, שהתנגדה באופן נחרץ לשחרורו המוקדם של המבקש.

דיון והכרעה

14. לאחר עיון בבקשה ובתגובה על צרופותיהן, הגעתי לכלל דעה כי דין בקשת הערעור להידחות. הלכה מושרשת היא שרשות ערעור על החלטות שעניינן עתירות אסירים ניתנת במקרים חריגים בלבד, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב (רע"ב 3515/16 ריכטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (30.6.2016); רע"ב 8526/16 בלילטי נ' ועדת השחרורים, פסקה 9 (18.11.2016)). הלכה זו כוחה יפה אף במקרים כגון זה שלפנינו, שביסוד ההליך ניצבת החלטה המבטלת את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 6505/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.11.2013)). סבורתני כי פסק הדין נושא הבקשה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, ומכל מקום לא מצאתי שנפל פגם כלשהו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. למעלה מן הצורך, אתייחס אף לגופן של טענות המבקש.

15. נקודת המוצא לדיון היא שאין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר; והדבר נכון במיוחד במקרה של אסיר שנידון למאסר עולם (רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, פסקה 7 (22.5.2016); ראו והשוו: רע"ב 433/07 הוכברג נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 (2.12.2007)).

על פי חוק שחרור על תנאי, לרשות המוסמכת – נציב בתי הסוהר, ועדת שחרורים או ועדת שחרורים מיוחדת – נתונה סמכות להורות על שחרור מוקדם ממאסר (רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה, פסקה 41 (20.7.2009)); ואולם הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה לשחרור מוקדם, וכי האסיר עומד בתנאים שנקבעו לשם כך בחוק שחרור על תנאי, מוטל על כתפיו של האסיר (רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 13 (28.4.2015)).

16. חוק שחרור על תנאי מבחין בין אסיר עולם לבין אסירים שעליהם נגזרו עונשים קלים יותר. סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי מציב תנאי מוקדם לשחרור של אסיר עולם, שלפיו על הוועדה המיוחדת להשתכנע כי האסיר לא יסכן את שלום הציבור עם שחרורו:

אסיר עולם שעונשו נקצב ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור;

השיקולים העיקריים שנדרשת ועדת שחרורים (לרבות ועדת שחרורים מיוחדת) לשקול כאשר היא דנה בבקשה לשחרור מוקדם של אסיר מפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי:

 בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא;

בהמשך הסעיף, מנויה רשימה של נתונים ששומה על הוועדה להביא בחשבון לשם כך; ובין היתר – העבירה שביצע האסיר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה וחומרתה; הרשעות קודמות ודיונים קודמים בוועדת שחרורים אם היו; התנהגות האסיר בכלא (חיובית או שלילית); חוות דעת רלוונטיות של גורמים מקצועיים כדוגמת רשויות הביטחון ומשטרת ישראל, הרשות לשיקום האסיר, שירות המבחן, וכיוצא באלה. מדובר ברשימה פתוחה של נתונים – שמטרתה לסייע בידי ועדת השחרורים לקבוע ממצאים לעניין מידת מסוכנותו של האסיר וסיכויי שיקומו.

על השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, מוסיף סעיף 10(ב) לחוק דרישה ייחודית לאסיר עולם, בזו הלשון:

ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בענין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. (ההדגשה שלי – ע'ב')

17. מן הכלל אל הפרט.

במקרה דנן אין מחלוקת כי התנהגות המבקש בכלא היא התנהגות ראויה; והדברים קיבלו ביטוי בהחלטות ובפסקי הדין שניתנו לאורך השנים בבקשותיו של המבקש לשחרור מוקדם. ואולם, הגם שמדובר בשיקול חשוב ומשמעותי לצורך החלטה בבקשת השחרור – הוא אינו ניצב לבדו. מבין השיקולים הרלוונטיים, בית המשפט המחוזי התמקד בשאלה אם חל במבקש "שינוי בולט וממשי", כלשון סעיף 10(ב) לחוק שחרור על תנאי, מבחינת תפישתו את חומרת מעשיו; וכן בשאלה אם חל שינוי בסוגיית הפיקוח על המבקש במידה שישוחרר.

18. בבואו לבחון את השינוי שחל במבקש העניק בית המשפט המחוזי משקל רב לאבחון הפסיכולוגי שנערך לו, ומנגד ייחס בית המשפט משקל מועט בלבד לדוחות הסוציאליים שניתנו בעניינו של המבקש על ידי הצוות הטיפולי שליווה אותו לאורך תקופת מאסרו. הצוות הטיפולי תיאר בדיווחיו תהליך שיקום ארוך ומשמעותי שעבר המבקש, והרושם הוא שהדברים לא קיבלו ביטוי מספק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – ומן הראוי להוסיף בעניין זה מספר מילים.

 על פי דיווחי הצוות באגף שבו מרצה המבקש את מאסרו מדובר באסיר חיובי, הנמנע מאלימות ומקונפליקטים עם אסירים אחרים, ואף זוכה לכבוד מצידם המתבטא בכך שהם באים לבקש את עצתו. ב-15 השנים האחרונות מועסק המבקש במסגרייה, דבר המאפשר לו שמירה על סדר יום קבוע. המבקש למד במהלך מאסרו קרוא וכתוב בעברית, וכן למד שני קורסים באוניברסיטה הפתוחה. בשנת 2007 הצטרף המבקש לקבוצה טיפולית לאסירי עולם, ובהמשך הצטרף המבקש לתוכניות טיפוליות נוספות ואף עבר לאגף הטיפולי בבית הכלא. ההתרשמות של גורמי הטיפול היא כי חל שינוי בדפוסי ההתנהגות של המבקש, וכי כיום הוא מודע לדפוסים השליליים שהובילו למאסרו וחש חרטה ובושה כנה על הפשע שביצע.

נוסף לאמור, אינני שותפה לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא ניתן לומר כי המבקש עבר "שינוי לבבות אמיתי" שעה שהשינוי ביחסו של המבקש לעבירה חל רק בחלוף שני עשורים. לטעמי, משך הזמן שנדרש למבקש על מנת לעמוד בהצלחה ביעדי הטיפול, אין בו לבדו משום אינדיקציה למידת הצלחתו של ההליך הטיפולי בסופו של יום ובכלל זה לכנות חרטתו והשינוי שעבר ביחסו לעבירה שביצע; ודומה שהדברים ברורים.

19. לסיכום נקודה זו ייאמר שניכר כי המבקש עבר כברת דרך משמעותית מבחינה טיפולית ושיקומית – והדבר בהחלט ראוי לציון. ואולם מדובר בתנאי הכרחי ולא מספיק, ובנסיבות המקרה לא די בו כדי להוביל לשחרורו של המבקש על תנאי ממאסר; ואבאר. על פי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי, הסיכון הנשקף לשלום הציבור משחרורו של אסיר מהווה "שיקול על" מבין השיקולים שעל הוועדה המיוחדת לשקול במסגרת בקשה לשחרור מוקדם של אסיר עולם; והוא העיקר. המסוכנות הגלומה בשחרור האסיר נלמדת מתוך מגוון פרמטרים המנויים בחוק, ובין היתר בהתייחס לסוג העבירה שבה הורשע האסיר, נסיבות ביצועה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה. בענייננו, אין ולא יכול להיות חולק בדבר המסוכנות הנלווית לעצם העבירה שביצע המבקש – שכן המדובר בעבירה שהיא מן החמורות שבספר החוקים. המבקש רצח אדם בחניקה, בצוותא עם דודו, ללא התגרות מצדו של הקורבן, באכזריות בלתי נתפסת ובדם קר.

זאת ועוד. על רקע האמור, העובדה כי לא ניתן לפקח באופן אפקטיבי על המבקש לאחר שחרורו מקבלת משנה חשיבות. כפי שכבר הובהר בשורת החלטות של בית משפט זה, הכלל הוא שאין לשלול מאסיר תושב מדינה זרה את האפשרות לשחרור מוקדם. מדיניות גורפת שלפיה אסיר אינו זכאי לשחרור על תנאי רק בשל היותו תושב הרשות הפלסטינית עומדת בניגוד להוראות חוק שחרור על תנאי ועלולה ליצור אפליה (רע"ב 4644/15 ראעי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 29 (15.6.2016); רע"ב 8674/15 פרננדז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 (1.2.2016)). בבוא ועדת השחרורים לדון בשחרור מוקדם של אסיר שאינו תושב ישראל, שומה עליה לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בנסיבותיו. ואכן כפי שעולה מהדוגמאות שאליהן הפנה המבקש בבקשתו, קיימים מקרים שבהם שוחררו אסירים תושבי הרשות הפלסטינית בשחרור מוקדם (כך למשל עניין דקמאק ועניין זריקי). ואולם גם כאשר עסקינן באסיר שאינו תושב ישראל, מוטל עליו לשכנע כי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור; מדובר בנטל כבד, שבנסיבות המקרה לא עלה בידי המבקש להרימו.

20. בהינתן המסוכנות הנובעת מעצם העבירה שביצע המבקש ונסיבות ביצועה, לא ניתן לשחררו בשחרור מוקדם מבלי שהובטח קיומו של פיקוח ממשי ואפקטיבי על המבקש, וכזה המאפשר את אכיפתם של תנאי השחרור על תנאי. דא עקא, שאין בתכנית שהוצעה על ידי מרכז אלאמל כדי לענות על דרישות אלה. משהוברר כי משטרת ישראל לא תוכל לפקח על המבקש באזור מגוריו – ברי כי תכנית השיקום העדכנית אינה מבטיחה את השתתפותו של המבקש במסגרת הטיפולית המוצעת עבורו, שהיא הכרחית לשיקומו; התכנית אינה מבטיחה את הימצאותו בתנאי מעצר הבית; והתכנית אף אינה מבטיחה את התייצבות המבקש בתחנת המשטרה, או לפני ועדת השחרורים אם יידרש לכך. לעניין זה חשוב להדגיש כי אי עמידה של המבקש בתנאי השחרור יכול שיוביל להשבתו לכלא, לריצוי המשך עונשו מאחורי סורג ובריח; היעדר יכולת אכיפה של תנאי השחרור, משמעה היעדר הרתעה שתבטיח כי המבקש יקפיד על קיומם. משנקבע על ידי המחוקק כי מניעת סיכון לציבור הוא השיקול המרכזי בבחינת בקשה לשחרור מוקדם של כל אסיר, ובייחוד אסיר עולם, יש ליתן לקשיים המהותיים שמעלה סוגיית הפיקוח את מלוא המשקל. בנסיבות המקרה, ומשלא עלה בידי המבקש להפיג את החשש הממשי ממסוכנותו והסיכון הקיים לציבור משום כך, היעדרה של יכולת פיקוח אפקטיבית על המבקש לאחר השחרור מטה את הכף אל עבר המסקנה שלא ניתן להורות על שחרורו.

21.מכל אותם טעמים שפירטתי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.

ניתנה היום, ‏כ' בטבת התשע"ח (‏7.1.2018).

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   17037930_G06.doc   שק

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט, 

משרדנו לא ייצג בתיק זה

אודות הכותב:

בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה ומתוקף תפקיד זה הוא שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כמו כן, הוא משמש כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) וככזה אמון על קיומו של שלטון החוק והבטחת חוקיות פעולתן של רשויות המדינה. ממליצים   Google+   facebook

תגיות - מונחים נוספים בתחום
משפט פלילי | פסיקה | פסקי דין | פסקי דין פלילי | מאגר משפט פלילי | מאגר משפטי | פסיקה עליון | פס"ד פלילי

הצלחות המשרד בתחום
מעסה שנעצר בחשד לאונס וביצוע מעשים מגונים במטופלות שוחרר בעקבות כשלים חמורים בהתנהלות המשטרה סגירת תיק פרקליטות ללקוח שהואשם באונס בתוך המשפחה שחרור ממעצר מעסה החשוד באונס מטופלת במהלך מסאז' אי הרשעה ללקוח שאיים לפרסם תמונות וסרטונים מיניים של אישה שהכיר

זקוק לייעוץ אישי ומקצועי בנושא?

אתה מוזמן ליצור עימנו קשר ונשמח לסייע ולהציע לך מענה ופתרון מקצועי בנושא על פני כל שעות היממה. הפניה אינה כרוכה בהתחייבות כל שהיא מצידך.

בטלפון: 077-5006206 או בנייד: 052-6885006

בדוא"ל: office@dok.co.il

או מלא את הפרטים בטופס הבא ונחזור אליך בהקדם:

הפניה הינה ישירות אל עורכי דין פליליים במשרד. עורך דין פלילי מטעמנו יחזור אליכם בהקדם.


נושאים קשורים מהפורום המשפטי
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
זאם | 14:48 29/01/2017
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
עו''ד אלעד שאול אלבז | 13:08 07/02/2017
ביטול משפט פלילי
יצחק | 08:13 14/10/2016
ביטול משפט פלילי
עו''ד אלעד שאול אלבז | 18:53 14/10/2016
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
גילי | 21:37 28/11/2014
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
עו''ד איילון בירנבוים | 06:59 02/12/2014
משפט פלילי ושהות בחו"ל
גילי | 11:21 27/11/2014
דחיית משפט פלילי
דנה | 23:29 02/11/2014
דחיית משפט פלילי
עו''ד איילון בירנבוים | 18:14 15/11/2014
רישיון לאוטובוס ורישום פלילי
מיכל | 20:30 15/03/2018
רישיון לאוטובוס ורישום פלילי
עו''ד עודד רגב | 09:31 19/03/2018
הנדסאי עם רישום פלילי
דוד | 00:47 28/11/2017
מחיקת רישום פלילי
ירדן | 11:22 15/11/2017
מחיקת רישום פלילי
עו''ד אור הדאיה | 12:47 16/11/2017