חזרה לעמוד הראשי | פסיקת בית המשפט העליון | בג"ץ 8814/18 קובי אמסלם שלו נ. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב
קטגוריות: משפט פלילי

בג"ץ 8814/18 קובי אמסלם שלו נ. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  8814/18

לפני:

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופטת י' וילנר

כבוד השופט ע' גרוסקופף

העותרים:

1. קובי אמסלם שלו

2. דקלה אמסלם שלו

נ  ג  ד

המשיבים:

1. מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב

2. אליהו משה בר זכאי

עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים

תאריך הישיבה:

י"ז בשבט התשע"ט

(23.1.2019)

בשם העותרים:

עו"ד ד"ד דנה פוגץ', עו"ד ענבר קידר-ברוך

ועו"ד גלית לובצקי

בשם המשיב 1:

עו"ד נחי בן אור ועו"ד ארז ריכטנברג

פסק-דין

השופט י' עמית:

ביום 27.7.2018 אירעה תאונת דרכים קשה, בה קיפח את חייו אילון שלו-אמסלם ז"ל בן ה-13, בנם של העותרים, וחברו שהיה עמו נפצע קשה. התאונה, על מכלול נסיבותיה, זעזעה את הציבור בישראל וקיבלה הד תקשורתי נרחב.

1.עניינה של העתירה בבקשת העותרים לפיה נורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה או הפרקליטות) לתקן את כתב האישום שהוגש נגד המשיב 2, הוא הנהג הפוגע (להלן: הנאשם או המשיב), כך שתתווסף עבירה של הפקרת אדם אחרי פגיעה בהתאם לסעיף 64א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה). לחלופין, מבוקש כי נורה למשיבה לקבל את הערר שהגישו העותרים בעניין ההחלטה שלא להעמיד לדין את הנאשם בגין עבירה זו, ושלא לחקור אותה.

כתב האישום

2.ביום 23.8.2018 הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין; נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(2) וסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך, לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; וניסיון להשמדת ראייה, עבירה לפי סעיף 242 וסעיף 25 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם קבע להיפגש עם חבריו בדירה של אחד מהם בפתח תקווה. הנאשם יצא לדרך עם חברו (להלן: הלל), השניים רכשו בקבוק וודקה מסוג "בלוגה" ומספר פחיות של משקה אנרגיה. על פי כתב האישום, במהלך הבילוי בבית החבר, שתה הנאשם "לפחות כוס וחצי מהמשקה האלכוהולי שקנה מבעוד מועד". בהמשך, הנאשם עזב ביחד עם חבריו לבית של חבר אחר המתגורר בגבעתיים. אחד החברים הבחין כי הנאשם שתוי והציע לשמש כ"נהג תורן". במהלך הבילוי, המשיך הנאשם לשתות משקאות אלכוהוליים בחברת הנוכחים. בשלב מסוים הנאשם צעק "כולם פה סאחים" והציע לחבריו להמשיך את הערב במועדון בתל אביב. הצעתו נדחתה והנאשם עזב "כשהוא עצבני וכעוס".

על פי כתב האישום, הלל ידע כי הנאשם שתוי וניסה לשכנע אותו שלא להיכנס לרכב. בשיחה טלפונית שנערכה בין השניים, הלל אמר לנאשם כי "אתה לא תצא לשלוותה, אתה תגיע לשלוותה עם שלילה לכל החיים כפרה עליך". על אף הפצרותיו של הלל, הנאשם עזב את המקום והחל את נסיעתו לעבר המועדון. לפי הנטען, לפני שהחל בנסיעה שוחח עם חבר אחר בטלפון הנייד ואמר "אני אחרי בקבוק בלוגה אחי, אני אחרי בקבוק בלוגה לבד".

בשעה 1:08 בלילה, הגיע הנאשם לצומת בו ארעה התאונה, בעודו מחייג בטלפון הנייד שלו, ובהיותו שיכור. בצומת המתינו אילון ז"ל וחברו, אשר חזרו מבילוי לילי. על פי כתב האישום, הנאשם "הגיע אל הצומת במהירות גבוהה ביותר, תוך חריקת צמיגים צורמת, כשהוא 'מזגזג' ברכב מצד לצד". הנאשם עלה עם רכבו על המדרכה בחלקו המערבי של הצומת, ופגע באילון ז"ל ובחברו דניאל. אילון ז"ל הועף למרחק של כ-26 מטרים, נפצע באורח אנוש והובהל כשהוא מורדם ומונשם לבית החולים איכילוב, אך למרבה הצער בשעה 1:40 באותו הלילה נפטר מפצעיו. חברו דניאל ששהה עמו נפצע אף הוא, ואושפז כשהוא סובל משברים, חתכים ושפשופים בכל חלקי גופו.

על פי כתב האישום, מרגע התאונה נקט הנאשם פעולות שונות לשיבוש החקירה, על מנת להסתיר מהמשטרה את אחריותו לתאונה: הנאשם שוחח עם הלל בטלפון ואמר "הלל תקשיב, אני מסטול מת, תביא לי מים... הבן אדם פה גוסס...תבוא לפה מהר...", זאת על מנת להעלים את סימני האלכוהול מגופו באמצעות שתיית מים. בהמשך שתה הנאשם מבקבוק מים בנפח של ליטר וחצי, וניסה להקיא את תכולת קיבתו. לאחר מכן שוחח שוב עם הלל, והפעם כדי לשכנע את הלל למסור כי לא שתו באותו הערב. בסמוך לכך הנאשם מחק אפליקציית הקלטה מהטלפון שלו. לאחר הגעת המשטרה לזירה, הנאשם הכשיל ארבע בדיקות ינשוף וסירב לבצע בדיקת דם.

ההליכים לאחר הגשת כתב האישום

3.לטענת העותרים, התנהל בינם לבין הפרקליטות שיג ושיח בשאלה אם יש מקום לייחס לנאשם עבירה של הפקרה לאחר תאונה. העותרים טענו כי בתום ימי השבעה הם נפגשו עם פרקליט בכיר מטעם המשיבה, וקיבלו הסבר כללי על הצפוי בהליך. לטענתם, הוסבר להם במעמד הפגישה כי לא ניתן לייחס לנאשם עבירה של הפקרה מהטעם שהנאשם לא עזב את מקום התאונה. ואולם, בהמשך התברר להם כי פקודת התעבורה מאפשרת לייחס עבירה של הפקרה גם כאשר הנהג הדורס אינו עוזב את מקום התאונה, וממילא ישנה חלופה אחרת המתאימה לנסיבות העניין והיא אי הזעקת כוחות הצלה או אי הושטת עזרה. העותרים ביקשו להיפגש עם נציגי הפרקליטות, וביום 28.10.2018 נערכה פגישה נוספת, במהלכה נאמר להם כי על סמך חומר הראיות לא ניתן לייחס לנאשם מודעות לדריסתם של שני בני אדם.

4. על ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב-הנאשם בעבירה של הפקרה לאחר תאונה, ושלא לחקור אותו בגין עבירה זו, הגישו העותרים ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) לפרקליט המדינה. במסגרת פנייתם, ביקשו העותרים לקבל חומרי חקירה שונים.

בהוראת המשנה לפרקליט המדינה, הגישה הפרקליטות חוות דעת בסוגיות שעלו ב"ערר", וציינה את הטעמים שעמדו בבסיס החלטתה שלא להעמיד את הנאשם לדין בגין עבירת הפקרה, שתמציתם הם: הנאשם סבר תחילה שפגע באדם אחד בלבד (חברו של אילון ז"ל) וכוחות ההצלה הוזעקו "תוך דקות ספורות" על ידי עוברי אורח. כמו כן, הומלץ להעביר לעיונם של העותרים חלק מהמסמכים שנתבקשו על ידם. עמדת הפרקליטות אומצה על ידי המשנה לפרקליט המדינה, וביום 18.11.2018 נענו העותרים כי בקשתם נדחתה, "למעט בעניין המסמכים הנוגעים לטיפול הרפואי של בנך ז"ל וחוות הדעת של המכון לרפואה משפטית". עוד נכתב כי מסעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי אין לעותרים "זכות" להגיש ערר על ההחלטה שלא לייחס לנאשם את עבירת ההפקרה, שכן הסעיף עוסק בערר על החלטה שלא להגיש כתב אישום, להבדיל מתיקון כתב אישום.

גם לאחר פגישה נוספת שנערכה בין העותרים לפרקליטת המחוז, לא נמצא לשנות מתשובה זו, ולאחר מיצוי ההליכים, הוגשה העתירה שלפנינו. אציין כי עם הגשת העתירה התבקש גם צו ביניים לעיכוב דיוני ההוכחות בבית המשפט המחוזי, אך הבקשה נדחתה. בקשה דומה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שדן בתיק העיקרי, נדחתה אף היא.

הטענות בעתירה

5.העותרים טענו כי ההחלטה שלא לייחס לנאשם עבירה של הפקרה אינה סבירה, סותרת את המדיניות הקיימת, ולא הוצג בפניהם "נימוק סדור המבוסס על טעם משפטי ראוי מדוע לא ייחסה [הפרקליטות – י"ע] למשיב את עבירת ההפקרה". העותרים טענו בהרחבה, בין היתר, כי די בכך שהנאשם לא הזעיק עזרה כדי לקיים את היסודות הנדרשים להוכחת העבירה. לטענת העותרים, הנאשם נמנע מלחפש את אילון ז"ל או מלכוון את המחפשים. בכך "מתפרשׂ" מחדלו של הנאשם גם מעבר לאי הזמנת כוחות ההצלה. עוד נטען, כי גם בהנחה שהנאשם סבר שפגע רק בדניאל, חברו של אילון ז"ל, הרי שדי בכך כדי להקים את עבירת ההפקרה ביחס לדניאל, וכי התנהלותו לאחר מכן וניסיונו לשבש ראיות, חלף ניסיון להושיט עזרה, גרמו לכך שאילון ז"ל אותר רק לאחר דקות ארוכות.

6.המשיבה טענה כי אין עילה להתערבות בהחלטת הפרקליטות, בשים לב לשיקול הדעת הרחב המוקנה לתביעה בנושאים כגון דא.

דיון והכרעה

7.סעיף 64א לפקודת התעבורה, לאחר תיקונו, קובע כלהלן:

הפקרה אחרי פגיעה

64א. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ג) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.

(ד) החליט בית המשפט להטיל על אדם עונש מאסר לפי סעיף קטן (ב) או (ג), לא ייתן עליו צו מבחן, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ולא יטיל עליו מאסר על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף.

(ה)בסעיף זה, "הזעיק עזרה" – הושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, הזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, המתין ליד הנפגע עד להגעתם, דאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו והגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על פי הכשרתו (ההדגשות הוספו – י"ע).

סעיף 64א תוקן בשנת 2011, והעונשים בגין הפקרה אחרי פגיעה הוחמרו לאחר מספר מקרים של 'פגע וברח' שזעזעו את הציבור. דומה כי ה'טריגר' הישיר לתיקון החוק, היה המקרה שנדון בפסק הדין בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פ"ד סד(2) 666 (2011). לביקורת על פסק הדין ראו מרים גור-אריה "פאניקה מוסרית סביב תאונות פגע וברח – ישראל 2011-2002" ספר אדמונד לוי 369 (2017).

 אין חולק כי עבירת ההפקרה אחרי פגיעה, בנוסחה דהיום, מאפשרת הטלת אחריות גם מקום בו ההפקרה לא תרמה לפגיעה בחיים או בגוף – אם מאחר שהתאונה עצמה היא שגרמה לפגיעה ואם משום שעוברי אורח אחרים הזעיקו את גופי ההצלה או הגישו עזרה לנפגע. בעתירה שלפנינו, מתבקשת הרחבה נוספת של העבירה, כך שתיושם גם על נהג שנותר במקום התאונה, אך לא "הזעיק עזרה" על פי ההגדרה בס"ק 64א(ה) לעיל. אין חולק כי עד היום לא יושמה עבירה זו בדרך המוצעת על ידי העותרים.

8.לא יכולה להיות מחלוקת כי המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, ככל שיוכחו, הם חמורים, אף ללא עבירת ההפקרה. איני רואה להכביר מילים, באשר ההליך תלוי ועומד כיום בבית המשפט המחוזי, ומאחר שבדיון שנערך בפנינו לא התייצב בא כוח הנאשם. השאלה היחידה הצריכה לענייננו היא אם יש מקום להתערבות בית משפט זה בניסוח כתב האישום, על ידי הוספת עבירת ההפקרה לרשימה הארוכה של העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.

עשרות, אם לא מאות פעמים, נאמר בפסיקתו של בית משפט זה, כי נקודת המוצא היא, שלתביעה מסור שיקול דעת מקצועי רחב בסוגיות שונות הנוגעות להליך הפלילי על כל שלביו, החל מהחקירה, דרך הגשת כתב האישום וכלה בשלב הערעור. התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים ונדירים בלבד, כאשר ההחלטה הנדונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני (ראו, לדוגמה, בג"ץ 8049/16 אלון נ' פרקליטות המדינה (המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין), פסקה 7 והאסמכתאות שם (6.7.2017); בג"ץ 2303/15 חנקשייב נ' פרקליט המדינה, פסקה 8 והאסמכתאות שם (7.4.2015); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 10 והאסמכתאות שם (17.7.2015)). הפסיקה עמדה על כך כי "החלטה לגבי אופן ניסוח כתב אישום היא במובהק מסוג ההחלטות שבליבת הסמכות ושיקול הדעת של התביעה" (בג"ץ 199/18 בן טובים נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פסקה 5 (20.3.2018) (להלן: עניין בן טובים)).

ההלכה בדבר הריסון שיש לנקוט בהתערבות בשיקול דעת רשויות החקירה והתביעה מקבלת משנה תוקף במקרים בהם מתבקש בית המשפט להתערב בהחלטות המבוססות על חומרי חקירה ועל דיות הראיות:

"התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות רשויות התביעה בשאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין מעוררת קושי מיוחד, בשל החשש לפגיעה באופיו האדוורסרי של ההליך הפלילי, המניח קיומה של הפרדה בין הרשות המאשימה לבין הרשות השופטת [...] בעת בחינת סבירותה של החלטה לא להעמיד לדין בשל אי-דיות ראיות בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי התביעה ובוחן את הראיות לגופן, אלא בוחן האם ההחלטה עצמה הייתה סבירה בנסיבות העניין [...] היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה בנושא דיות הראיות – היינו החלטות המתבססות על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של 'אפשרות סבירה להרשעה' כעולה מחומר הראיות בתיק – מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים" (בג"ץ 9850/16 צובחיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקאות 15-14 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף, ופסק דינו של השופט ע' פוגלמן (16.9.2018) (להלן: עניין צובחיה) (ההדגשות הוספו – י"ע)).

ביחס להחלטות אלה, בית המשפט ינהג ב"מידת ריסון כפולה ומכופלת", יימנע מלהיכנס לקרבי המסד הראייתי "משל היה 'יועץ משפטי על'", ויסתפק "בבחינת תהליך קבלת ההחלטה" (ראו, לדוגמה, בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793 (1996); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199 (2004); בג"ץ 1121/05 נעמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 8 (19.4.2007); בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 8-7 (19.4.2007); עניין בן טובים, בפסקה 5)). הטעם העיקרי לגישה המצמצמת בהערכת דיות ראיות היא:

"אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו הדברים בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להערכתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין" (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000), כפי שצוטט בהסכמה בבג"ץ 8855/16 פלוני נ' פרקליטת המדינה (28.10.2016)).

"רציונל זה נובע מכך כי לגורמי התביעה מצויים הכישורים המקצועיים לבדיקת שאלת התשתית הראייתית לצורך ההעמדה לדין, ובית המשפט אינו מחליף שיקול דעתו בשיקול דעת גורמים אלו" (בג"ץ 4586/18 ג'בר נ' פרקליט מחוז ירושלים, פסקה 5 והאסמכתאות שם (19.7.2018)).

9.ומהתם להכא.

בענייננו, הפרקליטות העריכה את חומר הראיות וסברה כי אין מקום להעמיד לדין את הנאשם בעבירה של הפקרה לאחר תאונה. נציגי הפרקליטות קיימו מספר פגישות עם העותרים, הסבירו את השיקולים שעמדו מאחורי החלטתם, והתייחסו לפנייה בכתב מטעם העותרים. הנושא נבחן מספר פעמים והועלה לדרגים בכירים ביותר בפרקליטות "באופן שיש בו אף לצמצם את מרחב ההתערבות המוגבל ממילא בהחלטות שעניינן העמדה לדין" (עניין צובחיה, פסקה 16). בחוות הדעת שנמסרה למשנה לפרקליט המדינה נכתב כי:

"אין בנסיבות העניין סיכוי סביר לבסס הרשעה בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה. זאת, משום שיש אינדיקציה חד-משמעית כאמור לסברתו של הנאשם לכך שפגע באדם אחד; וכן כי אותו אדם קיבל טיפול סמוך לאחר מכן מכוחות ההצלה (שוטר בשכר וחובש על אופנוע) שנמצאו בזירה".

על עמדה זו חזרה המדינה גם בתשובה לערר שהגישו העותרים.

בנסיבות דנן, על רקע ההלכה העקרונית לגבי היקף ההתערבות בשיקול דעת רשויות התביעה, ועם כל ההבנה לצער ולכאב העמוק של העותרים, לא מצאנו להתערב בהחלטת הפרקליטות. כפי שעולה מהחומר שלפנינו, הפרקליטות בחנה מקרוב את חומר הראיות, וניהלה, על פני הדברים, הליך תקין וסביר שבסיומו התקבלה ההחלטה שלא להעמיד לדין את הנאשם, באופן תקדימי, בעבירת הפקרה, על אף שנותר בזירת התאונה. לא ניתן לומר כי בהערכת הפרקליטות את המכלול הראייתי נפל פגם החורג ממתחם הסבירות. כאמור, "להתערבות בהחלטות המבוססות על חומרי ראיות עלולות להיות השלכות רוחב על ההליך כולו, בין היתר משום שהתערבות מעין זו עלולה להיות בעלת השלכות בעיתיות על תוצאות ההליך הפלילי" (עניין בן טובים, בפסקה 5), ו"נקיטת עמדה על ידי בית משפט זה במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה בנוגע לתשתית הראייתית עלולה לפגוע באובייקטיביות של ההליך הפלילי ובתחושת הנאשם שיזכה להליך הוגן" (בג"ץ 625/18 בונדרנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (‏5.7.2018)).

10. לאור האמור לעיל, לא מצאנו מקום, בנסיבות העניין, לדון בשאלה העקרונית-כללית שעלתה בעתירה, באילו נסיבות אם בכלל, יש להעמיד לדין בעבירה של הפקרה לאחר תאונה מקום שבו הנהג הפוגע לא עזב את מקום התאונה. שאלה זו מקומה בהליך פלילי, אם וכאשר תיוחס עבירה של הפקרה אחרי פגיעה בנסיבות בהן הנהג עצר במקום התאונה. אף איננו נדרשים לשאלה אם סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי מקנה זכות ערר על החלטה שלא לתקן כתב אישום, על אף שעניינו של הסעיף ב"החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין".

11.סוף דבר, שהעתירה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"א בשבט התשע"ט (‏27.1.2019).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

_________________________

   18088140_E05.docx   עכב

  l

משרדנו לא ייצג בתיק זה

אודות המחבר:

בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה ומתוקף תפקיד זה הוא שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כמו כן, הוא משמש כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) וככזה אמון על קיומו של שלטון החוק והבטחת חוקיות פעולתן של רשויות המדינה. הצלחות המשרד | דירוג המשרד | משרדנו בפייסבוק

הצלחות המשרד בתחום
סגירת תיק פלילי ללקוח שהואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בקטין סגירת תיק מחוסר אשמה ללקוח שהואשם באלימות כלפי גרושתו סגירת תיק מחוסר אשמה ללקוח שהואשם בהחזקת נשק שלא כדין סגירת תיק פלילי ללקוח שנחשד במעשים מגונים בקטינים בתוך המשפחה שחרור ממעצר חשוד בביצוע מעשים מגונים בקטינים סגירת תיק חקירה ללקוחה שנחשדה באיומים וחבלה במזיד ברכב

זקוק לייעוץ אישי ומקצועי בנושא?

אתה מוזמן ליצור עימנו קשר ונשמח לסייע ולהציע לך מענה ופתרון מקצועי בנושא על פני כל שעות היממה. הפניה אינה כרוכה בהתחייבות כל שהיא מצידך.

בטלפון: 077-5006206 או בנייד: 052-6885006

בדוא"ל: office@dok.co.il

או מלא את הפרטים בטופס הבא ונחזור אליך בהקדם:

הפניה הינה ישירות אל עורכי דין פליליים במשרד. עורך דין פלילי מטעמנו יחזור אליכם בהקדם.


נושאים קשורים מהפורום המשפטי
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
זאם | 14:48 29/01/2017
משפט פלילי ללא פסק דין במשך שנים
עו''ד אלעד שאול אלבז | 13:08 07/02/2017
ביטול משפט פלילי
יצחק | 08:13 14/10/2016
ביטול משפט פלילי
עו''ד אלעד שאול אלבז | 18:53 14/10/2016
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
גילי | 21:37 28/11/2014
חוסר וודאות לגבי משפט פלילי
עו''ד איילון בירנבוים | 06:59 02/12/2014